עכשיו גם בעברית: ספרה המצופה של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן, זוכת פרס פוליצר על ספרה מפגש עם חוליית הבריונים, ובו אנו גם שבות ופוגשות כמה דמויות ממנו.
בבית הממתקים איגן בוראת איתן ועבורן עולם מרתק ומסעיר, מפליגה איתן אל קליפורניה הביטניקית של שנות השישים ולניו יורק של 2035, אל עתיד של מציאות חלופית. ביקס בּאוּטן, גאון היי־טק, ממציא מכשיר שמאפשר לאדם לסחור בזיכרונותיו: להעלות אותם לרשת משותפת, ובתמורה לזכות בזיכרונות של אחרים. ההמצאה כובשת את העולם ומשנה אותו כמעט לבלי הכר. לצד ההתלהבות, יש גם מי שמבינים את מחיר הנגיסה בבית הממתקים הזה.
כיצד נראית מציאות שהזיכרונות בה אינם פרטיים עוד? איגן כותבת על הכמיהה של בני האדם לקשר אמיתי, למשפחה ולגאולה בעידן הדיגיטלי, ובכתיבתה הסוחפת מוכיחה שלמרות פלאי הטכנולוגיה והמדע, אין תחליף לספרות טובה.
״יש לי מין חשק כזה,״ אמר בּיקְס כשעמד לצד המיטה ומתח את כתפיו וגבו, טקס שערך מדי לילה לפני ששכב. ״פשוט לדבּר.״
ליזי פגשה את מבטו מעל תלתליו הכהים של גרגורי, בנם הקטן, שינק מהשד שלה. ״מקשיבה,״ היא מלמלה.
״זה...״ הוא נשם עמוק. ״לא יודע. קשה.״
ליזי הזדקפה וביקס הבין שהבהיל אותה. גרגורי, שהתנתק, צווח: ״מאמא! אני לא מגיע.״ מלאו לו שלוש זמן קצר לפני כן.
״מוכרחים לגמול את הילד הזה,״ הפטיר ביקס.
״לא,״ מחה גרגורי חדות ושלח בו מבט תוכחה. ״לא רוצה.״
ליזי נכנעה למשיכותיו של גרגורי ונשכבה לאחור. ביקס תהה אם האחרון בארבעת ילדיהם עלול — בעידוד אשתו — להאריך את ינקותו עד גיל בגרות. הוא השתרע לצד שניהם ונעץ בעיניה מבט של חשש.
