לאחר ספרים רבים שכתבה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, בהם ביוגרפיות של ברל כצנלסון, יגאל אלון, ברנר ובן גוריון, ולאחר שהתחמקה במשך שנים ממענה לשאלות אישיות שהִפנו אליה מראיינים, היא מספרת את סיפור חייה, הנטוע בסיפור התחייה הלאומית והסוגיות המסעירות ביותר שעימן התמודדו הציונות והיישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
בככה זה היה - סיפור חיים משתלב הסיפור הלאומי בסיפור האישי, ולנו מוגש מסמך מאלף על פרק חשוב בכתיבה ההיסטורית בישראל ועל דרכה והתגבשות אישיותה של החוקרת, כלת פרס ישראל לשנת תשס"ח בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.
עורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב.
