לאחר שמסיימים להתפעל מכריכת הספר שעיצב חנוך פיבן, תענוג לצלול לביוגרפיה של ולדימיר פוטין, פרי עטו של סטיבן לי מאיירס, אשר היה שנים רבות ראש המשרד במוסקווה של הניו יורק טיימס.
מאיירס מגולל את סיפורו של פוטין מילדותו הענייה בלנינגרד, דרך שירותו בשירות החשאי הסובייטי ועד עלייתו למעמד של פוסק-על כל-יכול, צאר וקיסר, המבקש להחזיר לרוסיה את מעמדה האימפריאלי, אינו מהסס לשלוח את ידיו לאזורים שמחוץ לארצו, ובאחרונה גם לגבולותינו אנו.
הספר הוא הישג נדיר של מחקר מעמיק ופרשנות פורצת גבולות של אחת הדמויות המרתקות, יש יגידו המסוכנות, בתקופתנו.
ולדימיר ספירידונוביץ' פוטין זינק קדימה בשדה הקרב המצולק סמוך לנהר נייבה, כחמישים קילומטרים מלנינגרד. הפקודות שניתנו לו גבלו בהתאבדות. הוא הצטווה לסייר בעמדות הגרמנים, ובמידת האפשר לתפוס ״לשון״, חייל לחקור בעגת החיילים. זה היה ב-17 בנובמבר 1941. קור עז שרר, וצבא ברית המועצות המושפל נאבק נואשות למנוע את חיסולו הסופי בידי גרמניה הנאצית. שבוע קודם לכן חצו הטנקים האחרונים של מאגר המילואים בעיר את הנייבה, ומפקדיו של פוטין הצטוו עתה לפרוץ את העמדות המוחזקות בידי הגרמנים, שארבעים וחמישה אלף חיילי רגלים גרמנים הגנו עליהן. לא הייתה ברירה אלא לציית. בחברת חייל נוסף הוא התקדם לשוחה בקו המחפורות של האויב המפולח בתעלות ובמכתשי פגזים ומוכתם בדם. לפתע התרומם חייל גרמני והפתיע את שלושתם. הגרמני הגיב ראשון. הוא שלף את נצרת הרימון שבידו והשליך אותו. הרימון נפל סמוך לפוטין, הרג את חברו והחדיר רסיסים לרגליו. החייל הגרמני הניח שפוטין נהרג גם הוא ונמלט. ״החיים הם עניין פשוט מאוד״, יאמר האדם שגולל את הסיפור כעבור עשרים שנים בנימה של פטליזם.
