טכנולוגיות חדשות מאיצות את גוויעתו של הקולנוע המסורתי ובד בבד מפיחות חיים חדשים בסרטים של פעם טוענת התיאורטיקנית הבריטית לורה מאלווי, שמחקריה משלבים בין תיאוריה קולנועית, פסיכואנליזה ופמיניזם, ושמאמרה "עונג חזותי וקולנוע נראטיבי" נחשב למאמר מכונן במחקר הקולנוע הפמיניסטי.
במוות 24 פעמים בשנייה ממשיכה מאלווי לחקור את את סוגי המבט השונים ואת העונג שאפשר להפיק מהקולנוע, אך הפעם בעידן הדיגיטלי. לטענתה, האפשרות לצפות בשנית בקטעים נבחרים מסרטים ישנים, להאט את מהירות הסרט ואף להקפיא את התמונה החולפת סוללת דרכי התענגות חדשות וגם מזמינה התבוננות מחודשת במבע הקולנועי של במאי העבר.
מאלווי מנצלת את ההזדמנות הטכנולוגית הזאת כדי לעיין שוב בכמה סרטים מן הקלסיקה הקולנועית, ובהם "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, "מסע לאיטליה" של רוברטו רוסליני, "חיקוי לחיים" של דגלאס סירק ומבחר סרטים של עבאס קיארוסטמי. אגב כך היא מנסחת, תוך כדי דיאלוג מרתק עם הוגים כגון זיגמונד פרויד, רולאן בארת, אנדרה באזאן ורמון בלור, תיאוריה על המוות ששורה בתמונה הנעה ועל החיים שאצורים בדימוי הקפוא.
