להיות בן תמותה

דברים רבים למדתי בבית הספר לרפואה, אבל מוות לא היה אחד מהם. אף על פי שקיבלתי גופה יבשה וגלדנית לניתוח בסמסטר הראשון, זו הייתה רק דרך ללמוד על האנטומיה של האדם. בספרי הלימוד שלנו לא היה כמעט שום דבר על הזדקנות או על שבריריות או על גסיסה. איך התהליך מתפתח, איך בני אדם חווים את סוף חייהם ואיך הוא משפיע על האנשים שסביבם — כל זה נראה לא שייך לעניין. מבחינתנו ומבחינת המרצים שלנו, מטרת לימודי הרפואה הייתה ללמד אותנו איך להציל חיים, לא איך ללוות אותם אל סופם. הפעם היחידה שזכור לי שדובר במוות הייתה בשעה שעסקנו בנובלה הקלסית של טולסטוי מותו של איוואן איליץ'. זה היה בסמינר שבועי שנקרא מטופל-רופא — חלק מהמאמץ של בית הספר לרפואה לעשות אותנו רופאים רבי־פנים ואנושיים יותר. שבועות אחדים תרגלנו את כללי ההתנהגות בבדיקה הגופנית; בשבועות אחרים למדנו על השפעות המצב הסוציו־אקונומי והגזע על הבריאות. ויום אחד עסקנו בסבלו של איוואן איליץ' בשעה שנפל למשכב ומצבו החמיר ממחלה חסרת שם וחשוכת מרפא. איוואן איליץ' הוא בן 45, שופט בדרג בינוני בסנקט פטרבורג שרוב חייו נעים סביב זוטות של מעמד חברתי. יום אחד הוא נופל מסולם ומתחיל לחוש כאב בצד השמאלי של הבטן. הכאב לא רק שאינו חולף, אלא הולך וגובר, והוא כבר אינו מסוגל לעבוד. לפנים היה ״איש חכם, מלא חיים, נעים הליכות והגון״,1 ועכשיו נעשה מדוכא וחלש. חברים ועמיתים נמנעים מחברתו. אשתו מזמינה סדרת רופאים יקרים יותר ויותר. אף אחד מהם אינו יכול לקבוע אבחנה, והתרופות שהם נותנים לו אינן מועילות. לאיליץ' זהו עינוי, והוא רותח וזועם על מצבו.