בספר עיר פרזות נוגע חתן פרס ישראל לספרות ולשירה לשנת תשע"ה (2015), המשורר ארז ביטון, בהווייתם של האנשים התלושים והעזובים, בני הדור הראשון והשני של הבאים לעיר, לבתים הריקים מן המלחמה. בחלק הראשון, בית הקברות הישן, משרטט ביטון דמויות של עולים מהדור הראשון, אלה שהשאירו מאחוריהם את עברם ומזכרות מורשתם. בחלק השני, בית הקברות החדש, נוגע המשורר בדמויות של בני הדור השני, שחייהם הפכו טלאי על טלאי, טשטוש בין מציאות לבדיה.
מנימוקי השופטים שהעניקו לביטון את פרס ישראל:
ארז ביטון הוא משורר מרכזי בשירה העברית אשר הצליח להרחיב באופן דרמטי את טווח החוויות הביוגרפיות והזיכרונות התרבותיים הנוטלים חלק בעיצובה של השירה העברית. חומרים שנתפסו בראשית דרכו כצדדיים התגבשו ביצירתו לשירה חדה ומדויקת שהגדירה מחדש את מגמותיה הבסיסיות של השירה הישראלית. שירתו עוסקת באהבה, בפחד מהמוות ובשאלות זהות על רקע ההגירה ועל רקע העיוורון [...] ביצירתו סלל דרך למשוררים וסופרים שביקשו לתת ביטוי לקונפליקט הזהות המזרחי. בשירת העיוורון שלו ממנף ארז ביטון את ההיגד האישי והופך אותו לאספקלריה אוניברסלית שבה כל אדם יכול למצוא את עצמו.
עִיר פְּרָזוֹת
פְּרוּצָה לְכָל עֵבֶר
לְלֹא אֲחִיזָה שֶׁל מַמָּשׁ
נְדוּדִים בְּעֶצֶם הֲוָיָתָהּ
אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹמָם עָמָל וָפֶרֶךְ
שֶׁכָּל מְאוֹדָם הָיָה לְנַשֵּׁק אֶת הָאֲדָמָה
וְהָאֲדָמָה הִתְרַחֲקָה מֵהֶם
תְּלוּשִׁים וּנְטוּשִׁים
בְּתוֹךְ חֲלוֹם שָׁבוּר
