בתפרים מפקיע ומשיל מעליו המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לספרות ולשירה לשנת 2015, עומסים כבדים והוויות מדומות ונוגע בתוך תוכו של השחור, הנידוי והבידוד האינסופי.
פציעתו ב-19 בנובמבר 1951, ברחוב כ"ט בלוד, הופכת מנקודת מוצא של פציעה יחידאית לרעידת אדמה, הנשמרת מעבר לזמן ולמקום.
מנימוקי השופטים שהעניקו לביטון את פרס ישראל:
ארז ביטון הוא משורר מרכזי בשירה העברית אשר הצליח להרחיב באופן דרמטי את טווח החוויות הביוגרפיות והזיכרונות התרבותיים הנוטלים חלק בעיצובה של השירה העברית. חומרים שנתפסו בראשית דרכו כצדדיים התגבשו ביצירתו לשירה חדה ומדויקת שהגדירה מחדש את מגמותיה הבסיסיות של השירה הישראלית. שירתו עוסקת באהבה, בפחד מהמוות ובשאלות זהות על רקע ההגירה ועל רקע העיוורון [...]
[...] ביצירתו סלל דרך למשוררים וסופרים שביקשו לתת ביטוי לקונפליקט הזהות המזרחי. בשירת העיוורון שלו ממנף ארז ביטון את ההיגד האישי והופך אותו לאספקלריה אוניברסלית שבה כל אדם יכול למצוא את עצמו.
ולא היה אליהו
בִּ 19- בְּנוֹבֶמְבֶּר 1951
בִּרְחוֹב כ"ט בְּלוּד בֶּחָצֵר
יֶלֶד עָלָה בְּעָשָׁן
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיִּתְפֹּס בְּבִגְדּוֹ
וְנָפַל
וְזהֶ הָיִיתִי אֲניִ
וְלֹא הָיָה אֵלִיָּהוּ
לִתְפֹּס בְּבִגְדִּי
וּבֶחָצֵר
יֶלֶד עִסַּת בָּשָׂר
תפרים
לְאַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי תְּפָרִים תְּפָרִים
וְעָמְדוּ עָלַי חֲבֵרַי לְשֶׁעָבַר
מַבִּיטִים בִּי כְּמוֹ בִּתְצוּגָה סְתוּמָה
נָהַגְתִּי בָּהֶם בְּלִבִּי בִּמְחִילָה גְּדוֹלָה
כִּי לֹא רָאוּ בִּי יוֹתֵר חָבֵר
לְמִשְׂחָקִים אוֹ לְדִבּוּרִים
נִסּוּ לַשָּׁוְא לַחְנֹף אֵלַי
וּלְתָאֵר אוֹתִי
כִּגְדוֹל הַמְּהִירִים בָּרֹבַע
וְהָיוּ מְהִירִים מִמֶּנּיִ
וַאֲניִ בִּקַּשְׁתִּי רַק
שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מֵעַל פָּנַי
כִּי אֲני הַיָּחִיד הַמּוּזר
וְהֵם הַמַּמְשִׁיכִים
לִקְפֹּץ וְלָרוּץ
וּלְטַפֵּס וְלִקְטֹף
וּלְקַלֵּל וּלְגַדֵּף בְּחִבָּה
וְאֵלַי לֹא פָּנוּ עוֹד
