חומפס - כך החלו כל הדובים ביער לקרוא לו - היה דוב מיוחד מאוד: 'כאשר היה מביע משאלה בקול, הייתה בקשתו מתקיימת'. הדוב המשיך להשמיע משאלות: הוא חמד זנב כמו זנבו של האריה, זקן כמו זה של התיש, קרניים כמו של הצבי וכן הלאה, עד שבני משפחתו שלא הכירוהו החליטו לסלקו מחברתם: 'בואו נגרש את המפלצת הזאת!' כך קראו והקיפו אותו במעגל. חומפס המבוהל גילה שבזמן שהצמיח לעצמו זנב, זקן, קרניים וכנפיים - אבדה לו היכולת לנהום כדרך הדובים ולהרתיע את אויביו; תחת זאת יצא מגרונו 'ציוץ בוכה, גדול ורטוב'. למזלו הכירה אותו אמו ובכוח אהבתה הצליחה להסיר מעליו את כל הקישוטים. 'רק הפס החום נשאר בצווארו של חומפס ולא נמחק אף פעם'.
"חומפס היה דוב שמן, אבל לא יותר מדי.
הליכתו היתה אטית, אבל לא יותר מדי.
דוב כמו כל הדובים.
אבל כאשר היה מביע משאלה בקול,
היתה בקשתו מתקיימת.
ודבר כזה לא קורה לכל דוב ביער!"
חומפס, כמו כל ילד, עסוק בבדיקת זהותו ורוצה מה שאין לו - אך טרם למד לעדן את רגשותיו. מה שנקרא כטקסט חינוכי לפני 33 שנה כשראה אור לראשונה נתפס היום כסיפור מוסרני המצליח להיות משעשע; מראהו הנלעג של הדוב המתהדר בנוצות לא-לו, החמלה המשתמעת מפי בעלי החיים הצופים בו והסוף הטוב מוציאים את העוקץ מן התוכחה.
