הדפסה מחודשת לחליפת המכתבים המרתקת של שלושה משוררים גדולים במשבר תקופתם, הנמצאים בקיץ 1926 במקומות שונים בעולם. ריינר מריה רילקה בשווייץ, מרינה צבטייבה (צווטאייבה) בפריז ובוריס פסטרנק במוסקבה מדברים זה אל זה, עוזרים זה לזה וכמהים זה אל זה במכתבים המעידים על קרבת לבבות ועל הצורך הקיומי למצותה, אך מסתיימים בפירוד ובאובדן.
תירגמה מגרמנית, ערכה, והוסיפה מבוא ודברי קישור: עדה ברודסקי. תרגמה מרוסית: דינה מרקון.
כתבה איריס לעאל בהארץ עם פרסום הספר לראשונה בעברית ב-2004: "הטוטליות של שלושת המשוררים, ההתפשטות מהגוף הגשמי, הפסיחה המכוונת על הפסיכולוגיה האישית והחתירה אל המוחלט, אל האידיאי, אל היסודות של הקיים, מבטאים את רוחה של התקופה וזוועותיה טוב יותר מתיעוד היסטורי והמכתבים מחיים את נס הרגעים הגדולים, מושיעים אותם באמצעות השפה; שכן גם האנשים הנדירים הללו, עם נשמותיהם הנשגבות והעמוקות, נכשלו במשימה האנושית הפשוטה והבלתי אפשרית לחיות את חייהם כהוויתם, מיד ראשונה, ולא בדיעבד ובתיווכה של השפה".
פסטרנק אל רילקה
אני מחויב לך בתווי היסוד של אופיי, בטיב קיומי הרוחני.
רילקה אל פסטרנק
תהילה היא ללבך הפורה שיש בכוחך להפנות אלי תנובה עשירה כל־כך של רוחך.
פסטרנק אל צבטייבה
את הוענקת לי מידי שמים, את שלי לעולם וכל חיי שייכים לך.
צבטייבה אל פסטרנק
בוריס, כל מכתב שלנו הוא מכתב אחרון, מהם – עד שניפגש, ומהם – אחרון לתמיד.
צבטייבה אל רילקה
לדעת איך פועם לבך. לנשק את לבך. לדעת עד השינה העמוקה ביותר שאתה הוא.
רילקה אל צבטייבה
כן וכן וכן למה שאת רוצה ולמה שאת. כן גדול כמו לחיים עצמם. אבל החיים כוללים גם את כל הלאווים שאין מהם מנוס.
