סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותערימה של חבר’ה על הדשא – שנה בסחנין
טדי פסברג
חודשים ספורים לאחר שהשתחרר, יצא צעיר ירושלמי לטיול שאחרי צבא, ועבר לסחנין. הוא קיווה לשוחח עם ערבים, ללמוד לדבר בלשונם, ובעיקר לכתוב על קבוצת הכדורגל של העיר מתוך מסורות של ספרות ספורט לועזית – ונכשל בשתיים משלוש מטרותיו. ספר זה מתעד את כישלונו ומתאר את השנה שבילה בעיר, וכיצד היא נעשתה לו בית.
זהו סיפור על המקום היחיד בחברה הישראלית שבו ערבים פוגשים יהודים כשווים, ועל חשיבותו עבור בני העיר ומקצת בנותיה - ספר על החברה הישראלית ועל הישראליות מנקודת מבט ייחודית.
טדי פסברג גדל בירושלים כאוהד בית"ר אדוק. כיום הוא מלמד ספרות יוונית עתיקה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.
מתוך ערימה של חבר’ה על הדשא – שנה בסחנין
תחתינו נפרשה העיר כמניפה. עשרים ותשעה אלף אנשים גרים בסחנין, ציינה האם, ואנחנו הבענו פליאה נוכח גודלה. ברור, אישרה האחות המאורסת, סחנין יותר גדולה מתל אביב.
סביב דבר אחד רווחה בסחנין הסכמה. השלטים המוצבים לאורך הכביש הראשי כיוונו כולם לעבר אצטדיון דוחא, הגם שלא היה בהם צורך: הדרכים כולן הובילו אליו בסופו של דבר, כפי שעתיד היה לגלות גם מי שביקש לעצמו דרכים צדדיות, נסתרות, בלתי סלולות, ובכולן שיחקו ילדים כדורגל, בכל שעות היממה, כשהפחים הירוקים המתגלגלים העולים על גדותיהם משמשים להם שערים. לא היה בארץ יישוב שהתחרה ביחס שבין מספר האוהדים במגרשים למספר התושבים בסחנין. אצטדיון הכדורגל, אף שנדחק בקצה המערבי של העיר, בין אזור תעשייה לבין בתי תושבים שבחצרותיהם גרו סוסים ותרנגולות וטווסים, היה מרכז חייה, והמגרש הסינתטי שלצדו מבוקר עד ערב המה אדם ועדיין לא ענה ההיצע על הביקוש. על כן נהגו לומר אנשי העיר בהציגם אותה בפני זרים, בסחנין יש רק כדורגל.