"בדרכו, הספר הזה הוא ספרים רבים, אבל בעיקר הוא שני ספרים", כך נפתח הספר המונומנטלי של חוליו קורטאסר, אבן דרך בהיסטוריה של ארגנטינה ושל הספרות הלטינו-אמריקאית, כפי שמעידים עליו רבים וטובים:
הרומן הארגנטינאי הגדול של המאה העשרים הצליח לשנות באופן רדיקלי את הרגלי הקריאה שלנו. הרומן הופך את הקורא לשותף של המחבר, למחבר משנה, ומשחרר אותו באופן מוחלט מדעותיו הקדומות על הקריאה ומתפקידו הפסיבי כקורא, ובכך גם מצליח לשחרר אותו מהתנהלותו הפסיבית בעולם (פרופ׳ רות פיין, האוניברסיטה העברית).
אני מעדיף לחשוב על קורטאסר בחדווה ענקית על שהוא היה קיים, בשמחה על שהכרתי אותו, ובהכרת תודה על שהוריש לנו, לעולם, יצירה יפה כל כך ובל תימחה, כמוה כזכרו… הוא היצור האנושי החשוב ביותר שזכיתי להכיר (גבריאל גרסיה מארקס). ההשפעה של קלאס היתה כשל רעש אדמה. הוא הפך את הדעות הקדומות שהיו לנו על האמצעים והמטרות של הספרות, ומותח את גבולות הסוגה עד לקצוות שלא ישוערו… קלאס רוחש חיים, הוא פרץ של רעננות ותנועה, רוממות רוח וחוצפת. נעורים, פרץ של צחוק כלפי הסופרים שעוטים רצינות יתר כדי לכתוב (מריו ורגס יוסה).האם אמצא את לָה-מאגָה? פעמים כה רבות די היה לי להתקרב, כשאני בא מרִי דה-סֶן, לקשת הפונה לקֶה דה-קונטי, וכשהאור בגוונים של אֵפר וזית הצף על פני הנהר אִפשר לי אך בקושי להבחין בצורות, כבר הייתה צלליתה הדקה מצטיירת על הפּוֹן דֶז-אַר; לעתים מתהלכת מצד לצד, לעתים עומדת על מעקה הברזל, רוכנת מעל למים. והיה זה כה טבעי לחצות את הרחוב, לעלות במדרגות הגשר, להיכנס דרך מותניו הצרים ולהתקרב ללה-מאגה שהייתה מחייכת ללא הפתעה, משוכנעת כמוני שמפגש מקרי היה הדבר הפחות מקרי בחיינו, ושבני אדם הקובעים מפגשים מדויקים הם אותם בני האדם הזקוקים לנייר שורות כדי להתכתב, או שנוטלים את שפופרת משחת השיניים ולוחצים עליה מלמטה.
