כיצד ניסו בתי הספר הדו-לשוניים לשנות את ישראל וכיצד שינתה ישראל אותם – זו כותרת המשנה של הספרון שלפנינו, הבוחן את מידת מימושו של חזון בתי הספר המשותפים ליהודים ולערבים מאז שייסדה עמותת "יד ביד" לחינוך דו־לשוני את בית הספר הראשון ב-1998. האם חינוך משותף הממוקד בחתירה לשלום ולשוויון השפיע על המציאות שמחוץ למוסדות החינוך, או שמא עוצמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני הופכת גם את המרחב הבית ספרי המשותף לזירה של עימות?
התשובה, מתברר, מורכבת: ד"ר אמין ח'לף, מייסד-שותף של עמותת "יד ביד", מנתח בספר תובנות והתנסויות של מחנכים השותפים לחינוך הדו־לשוני ושל אנשי הדרג הפדגוגי והפוליטי במערכת החינוך ובשלטון המקומי, ומסיק כי פערי הכוחות בין קבוצת הרוב היהודית לבין קבוצת המיעוט הערבית אינם נעלמים במסגרות החינוך המשותפות וכי השפעתם של בתי הספר המשותפים על ההוויה הישראלית מוגבלת למדי. ואף על פי כן, הוא מראה כי החינוך המשותף הניב פירות, ועצם הרצון לקיים שותפות שוויונית דרך מסגרות חינוך הוא בעל פוטנציאל להשפעה סביבתית חיובית, גם אם טרם מומש במלואו.
ד"ר אמין ח'לף הוא מרצה לחינוך בקריה האקדמית אונו ובמכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין, ומנהל מרכז ללימוד שפות בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים.
"למה להם יש ולנו אין?" זו השאלה שעלתה בראשי כילד שגדל בכפר מוקיבלה (مقيبلــة) והביט מן הגבעה שליד הכפר אל מושב מגן שאול שהוקם בסמוך לו
בשנות השבעים. השאלה לא הולידה אצלי תסכול, אלא רצון ללמוד ושאיפה לשנות. החלטתי שגם לי מגיע שוויון כאדם וכאזרח במדינה, ובהמשך חיי הייתי
נחוש להגשים זאת בדרכים שונות.
השאלות לא הפסיקו להטריד אותי. מה הוא השוויון הזה? מה משמעותו? איך אפשר לפרוט אותו לפרטים? ובהנחה שאצליח לעמוד על טיבו, האם אפשר יהיה
להגשימו במדינת ישראל? אם כן, מה הן האסטרטגיות והדרכים להגשמתו של חזון זה?
