סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותארבעים שנה אחרי שראה אור לראשונה בעברית, ואזל – הדפסה מחודשת של הרומן האוטוביוגרפי מילים כדי לומר זאת, שקשה להפריז במעמדו התרבותי מאז שפורסם בצרפת ב־1975: "התיאור הטוב ביותר של פסיכואנליזה כפי שהיא נחווית על ידי המטופלת", קבע ברונו בטלהיים על ספרה של מארי קרדינאל, וטוני מוריסון פתחה את ספרה משחקים באפלה בדיון ארוך על היצירה.
לפנינו ממואר של אישה, שהגיעה לטיפול פסיכואנליטי שבורה ומיואשת – בת שלושים, אקדמאית, נשואה ואם לילדים, שגופה אינו מפסיק לדמם ואיש אינו מבין למה. בתיאור של טיפול שנמשך שבע שנים, שלוש פעמים בשבוע, מספרת קרדינאל על פריצות דרך ונסיגות קשות – כולן אל מול חשיפת סודות ילדותה באלג'יריה הצרפתית, המיניות המודחקת, יחסיה עם אביה הנעלם ויחסיה הקשים והשתוקים עם אימה.
במהלך הטיפול, בתהליך שקרדינאל מכנה "לידה מחדש", היא מוצאת מחדש – ואולי לראשונה – את קולה, ומגלה את הצורך שלה בכתיבה.
נדמה לי שבפעם הראשונה שהלכתי להיפגש עם הפסיכואנליטיקאי זו הייתה שעת ערב. או אולי שמרתי בליבי בגעגועים את אחת מאותן פגישות מאוחרות בקצה הסמטה, מוגנת מפני הקור, מפני האחרים, מפני המטורפת, מפני הלילה. אחת מאותן פגישות שבהן ידעתי שאני מבשילה והולכת, נולדת והולכת. פתחים גדולים נוצרו, השביל התרחב, אני הבנתי. המטורפת כבר לא הייתה אותה אישה שהסתירה את רעידותיה בחדרי השירותים של בתי קפה, שנמלטה מפני אויב עלום שם, שדיממה על המדרכות, שהזיעה מרוב אימה בחדר הרחצה, אותה חולה שלא רצתה שייגעו בה, שיסתכלו עליה, שידברו איתה. המטורפת הלכה ונעשתה יצור רך, רגיש, עשיר. התחלתי להשלים עם המטורפת. לאהוב אותה.
סל הקניות ריק
חזרה לחנותנא להזין את כתובת הדואר האלקטרוני שלך. אם יש לנו חשבון התואם את הכתובת, יישלח אליך מייל עם הוראות לאיפוס הסיסמה.
בחרו את סוג הפנייה ונשמח לעזור!
קבלו מאיתנו המלצות, הנחות ועדכונים