שירי ארץ הפז של לריסה מילר מתעכבים על אהבות, אינטרנט, אקטיביזם והיומיום האפור, שבקוסמוס שלה הופך לדרמטי. לא מעט עמודים בספר הצנום מתארים נסיעות אוטובוס, לרוב בקו 826, הנמתח באינסוף שבין תל אביב לנצרת עלית.
לריסה מילר היא משוררת וציירת. נולדה ב־1988 בגרודנו, בלרוס וגדלה בנצרת עילית. שיריה פורסמו בשנים האחרונות בכתבי העת מעין וגרנטה ובעיתונות. ארץ הפז הוא ספרה הראשון, הרואה אור בהוצאת מעין.
מתוך שמונה שתיים שש
אני מנסה לדבר בקול קטן עם מילים רחבות, אבל יוצא לי קול גדול עם מילים חדות. מילים שמתחלפות באחרות ממלאות את השורות הריקות. מילה־מילה, אני טורפת אותן במצמוץ עפעפיי, שואבת לתוכי רוק שמאיים לגלוש בזווית הפה. יש אנשים שמדברים לקירות. אצלי בבית מכבסים שקיות, אוכלים מרק סלק קר עם פירה, מנקים את התריסים עם מברשת שיניים ישנה.
***
הנשים של בת ים
ידיים זחלו מידלדלות ברחובות
עיניים נפלו משמיים כמו מן אל תוך
כפות ידיים תפוחות ענוגות כפרי
נשים נשלחו באוטובוסים מבת ים
אל תל אביב אין קו מהיר אין קיצורי
דרך משם וחזרה עייפות מביאה
מטבעות מָרים מסיימות יום ארוך
וקשה נוסעות בקו 125 הזה תשע
שעות עבודה והשמש כבר שוקעת
לוקחת איתה את הרגליים הכבדות
יום נגמר בסוף סלמה סוף שהוא
טרטור מתמשך של אוטובוס מלא
נוסעים ונהג עצבני המזגן לא עובד
טוב פתחו את החלונות אוויר חם
ולח נושב בפנים זה לא מיטיב
איתנו אנחנו נשים יש לנו חלומות
הם לא נראים ככה.
