ציונה, היא המחברת עצמה - מרים הָרי (1958-1869) - גדֵלה בירושלים בין אדיקותה של אימהּ, לותרנית גרמנייה, להרפתקנותו של אביה, יהודי אוקראיני מומר, הלא הוא סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. מסעותיו לארץ מואב והאוצרות והסיפורים שהוא מביא עימו מהלכים עליה קסם, עד שהסתבכותו בפרשת זיוף של מגילת ספר דברים שמה קץ לילדותה המאושרת.
ירושלים של ציונה היא בליל משכר של ריחות, צבעים וצלילים; עולם שדמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה, ושגם הבתים מצטיירים בו כישויות חיות: בית הולדתה שעל הר ציון, החנות של אביה שברחוב הנוצרים וּוילה רשיד (היום בית טיכו), מקום מגוריה האחרון של משפחתה.
מרים הָרי, הסופרת הראשונה שקיבלה את פרס פמינה (1904), כתבה ופרסמה בצרפתית רומנים וסיפורי מסעות רבים. בת ירושלים הקטנה שראה אור ב-1914 זכה להצלחה גדולה, ועכשיו בתרגום חדש של שירן בק, המשמר את בליל השפות שאפיין את ירושלים של שלהי המאה ה־19: גרמנית, ערבית, אנגלית, רוסית, יידיש ועברית. במהדורה זו אחרית דבר מאת ססיל שומבר-גודן, שנכתבה במיוחד לרגל הוצאת התרגום החדש.
ציונה נולדה בבית ערבי ישן על הר ציון. אימהּ ציפתה ללידתה תחת גלֵי כילה בחדר קמור כקריפטה ומואר ככלא מחלון גבוה הקרוע בעובי האבנים. אך הקירות האלה, העבים ככותלי מבצר, לא מנעו מהמטופלת לשמוע את תהלוכות הלוויה של מתי הכולרה עוברות בסמטה האחורית ומתחככות בביתה. מאז הבוקר באו זו אחר זו כמעט בלי הפסקה. היא מנתה אותן באצבעותיה ומיינה אותן בזיכרונה לפי דתן. בנקל זיהתה אותן: את המוסלמים לפי צלילי זמרתם החוזרים ונשנים ודומיית צעדיהם, כאילו קולות חסרי גוף נושאים את הנספים; את היוונים לפי תפילתם המאנפפת וענני הקטורת, שלרגע קט הפכו את החדר האפוף חרדה לקפלה רוגעת; היהודים ניכרו בחפזונם חסר הסדר, כמתביישים לחשוף לאור היום אדם שחָשַׁך אורו (בימים כתיקונם היו יהודי ירושלים קוברים את מתיהם בלילה), ולעיתים קרובות כה מיהרו עד כי בעיקול החד של הרחוב התנגשו קצות האלונקה בזווית הבית.
