על צמיחה מתוך משבר ועל זהות קווירית וישראלית בתוך עולם שאינו דובר עברית ביד ענקות – רומן ראשון, שנכתב במשך שנים ארוכות, מאת דנה ג. פלג, פעילה למען נשים ולהטב"ק, סופרת, משוררת, עיתונאית ומתרגמת ישראלית המתגוררת בארצות הברית, מחברת קובצי הסיפורים תאנים, אהובתי ואשתתי.
כשאורית כורעת ללדת, היא כותבת בראשה מכתב להילי, בחורה שאיתה חלקה קשר מיוחד בעבר ודרכיהן נפרדו לאחר תאונת דרכים קשה שאת נסיבותיה היא מתקשה לזכור. עתה אורית חיה בקליפורניה עם זוגתה ומתמודדת עם דיכאון אחרי לידה. בעיני רוחה היא צופה בחייהן של הילי ושל אישה נוספת, ומה שנדמה כהזיה, כבריחה מן המציאות, מתברר גם כמפתח לעברה ולתהליך של ריפוי אישי וסביבתי.
אני כותבת לך עכשיו את המכתב הזה בראש, הילי, כמו הרבה מכתבים שכתבתי לך בשנים האלה. כתבתי והשמדתי. באמצע הלילה, בחלומות, בהזיות, בדמיונות. כתבתי וביקשתי לא לזכור. שנים אני כותבת לך, הילי, שנים, מאז שהקשר בינינו נותק. כתבתי והעלמתי, כתבתי וראיתי איך תולעי אש מאכלות את הכתוב, איך המילים נעלמות אחת אחרי השנייה. רציתי שתיעלמי גם את, שתִמָחקי מהזיכרון.
אבל את המשכת להופיע. לא היה כמעט יום שלא הופעת במשך כל השנים האלה. הרי אין לי מושג איפה את ומה קרה לך ואם את קיימת בכלל. אולי את לא אמיתית ואני דמיינתי הכול? אולי את הזיה של אשה, תמונה, כתם צבעוני? אולי כמו אצל האמנים הקונספטואליים שרצו לומר שאמנות אינה אלא כתמים על קנבס, את פשוט כתם בדמיון שלי, ריצוד בין תאי מוח?
