זוג אמריקאי אמיד מגיע לאנגליה בחיפוש אחר בית כפרי עתיק ורדוף רוחות. הבקשה המשונה נענית בהצעה יוצאת דופן לא פחות: ישנו בית במחוז מרוחק, הוא רדוף, אך מספרים כי ניתן לדעת שפגשת את רוח הרפאים המתגוררת בו רק זמן רב לאחר מכן.
עד כמה ניתן להכיר את האדם הקרוב לנו ביותר? האם ניתן לברוח מהעבר? ומהי, למעשה, רוח רפאים? שאלות מסקרנות אלה ניצבות בלב לאחר מכן – סיפור אימה שכתבה אדית וורטון, ובו היא בוחנת את הקשר שבין בושה, אשמה ואחריות לתפיסת הפחד הבורגנית.
הסיפור פורסם בעיתון ב–1910, אחרי פרסום בית השמחה (1905) ולפני שראתה אור הקלסיקה עידן התמימות (1920), אשר זיכתה את וורטון ב-1921 בפרס פוליצר, הראשון שהוענק לאישה.
"כן, יש אחת, כמובן, אך אתם לעולם לא תשימו לב לכך".
טענה זו שנזרקה בהלצה שישה חודשים קודם לכן, בגן שמשי בחודש יוני, עלתה בזיכרונה של מרי בּוֹיְן. היא הבינה לפתע את משמעותה הסמויה בזמן שעמדה בדמדומי דצמבר, בעודה ממתינה להגעתן של העששיות אל הספרייה.
