"מניפסט אבלות לימים של הרס וחורבן (לא רק מאז השבעה באוקטובר) של האחר ושל העצמי, של הקולקטיב ושל היחיד שמתקשה לנשום... מניפסט אבלות לכל מי שעדיין מנסה לנהל את גופו בסביבה החמה הזאת ולא בברלין וגרורותיה הקרות" – כך הציג עידן צבעוני בעמוד הפייסבוק שלנו את חיבורו אנו שנותרנו מאחור.
החיבור, בעריכת ד״ר עודד מנדה-לוי, רואה אור בקונטרס ה-19 של הוצאת תרסט (ללא גרשיים!), המבקשת להציע טווח רחב של אפשרויות כתיבה קצרה (נובלה קטנה, סיפור, ממואר, מסה אישית, מחזור שירים), של ישן וחדש, מקור ותרגום בפורמט קטן (מחברות המהודקות בסיכות) ובמחיר צנוע.
כמו במנטרה ריקה שחוזרת על עצמה בלופ טורדני ואינה מובילה לשום מקום מובחן, שוב ושוב אני מגלגל על לשוני בכפייתיות של חולה חזרה את צירוף המילים הזה – 'אנו שנותרנו מאחור'; מילים מדאיגות בגוף ראשון רבים שבתורן מייצרות עונג מזוכיסטי אשר רק המובס יכול להפיק מגופו המתפרק בעודו חש ניכור ביחס למדינה ולמוסדותיה, ובכך דן את עצמו לגלות פנימית. 'אנו שנותרנו מאחור' – אני רוצה לצעוק את זה בראש חוצות, להתערטל לאור יום, לרוץ כאחוז טירוף ולצעוק בקול גדול, אבל כמו בחלום מסויט הצעקה נבלעת פנימה, חור שחור אוסף אליו את הצעקה הנואשת בבואה במגע עם יגון ללא תכלית או אחרית. הנפילה אינה דבר אישי, באבלי אני מבקש לעטות על עצמי שק אבלות קולקטיבי.
