אנחנו רק נניח את זה כאן: מסע בתחנות חייה של חוה אלברשטיין, במילותיה! – רסיסי זיכרון מפולין, צעדים ראשונים במעברת שער עלייה, ילדות בקריית ביאליק ופעילותה העשירה והמגוונות לאורך שנים רבות כזמרת ויוצרת.
כותבת חווה אלברשטיין על סמטת כנען, הרואה אור בעריכת חיים וייס בסדרת קו מתאר של הוצאת אפרסמון:
אני אדם שספרים הם מרכז חייו, ודווקא בשל כך מעולם לא עלה בדעתי לכתוב ספר. אף פעם לא חשבתי שסיפור חיי יש בו כדי למלא ספר. אבל, לאט־לאט מפה ומשם עלו שאלות מהילדים והנכדים שלי ומאוהבי הזמר העברי, על ראשית דרכי ועל המוזיקה שיצרתי. השנים חולפות ועימן עולה החרדה מפני השכחה, החלטתי לנסות.
הכתיבה העירה רגעים רבים שבכלל לא זכרתי שהם עדיין חבויים בי, והיה מרתק לגלות אותם, את כולם!
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כמה יפה כתב המשורר. ומה עושה אדם שאין לו באמת מולדת וודאי שאין לו נוף ילדות להתרפק עליו? מקים לו מולדת משל עצמו.
המולדת שלי היא השפה העברית. המשפחה שלי הם כל השכנים שאיתם גדלתי בקריות, ואת נופי הילדות מצאתי בשירים. זיכרונות מהעבר יצרתי כששרתי והלחנתי שירים ביידיש. גם ילדוּת יצרתי לי כששרתי שירי ילדים.
התלבטתי איך לקרוא לספר - סמטת כנען היא הרחוב בו גדלתי, ולשם חזרתי על מנת לספר את הסיפור שלי.
אני כותבת מפני שאין לי עם מי לדבר מאז שנדב עזב אותי ורוב שעות היום אני שותקת.
