טקסט בפרוזה מאת מרינה צבטייבה (צווטאייבה), סופרת ומהמשוררות הגדולות של תור הכסף בשירה הרוסית, על ילדותה ועל אִמה שלימדה אותה לנגן בפסנתר. הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה. צבטייבה רומזת לנו שלימוד הנגינה הוא כמו ללמוד לחיות, ולגדול, ולהיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה.
"אמי והמוזיקה אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה", נכתב באתר הוצאת תשע נשמות, שבה התפרסם הספר בעברית בסדרת פטיט - PETITE.
כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות תהיה מוזיקאית." וכשהתברר שהמילה הראשונה שלי בטרם מלאה לי שנה, חסרת הפשר במובהק אך הברורה דיה, היא "סולם", אמי רק אישרה: "ידעתי," ומיד התחילה ללמד אותי מוזיקה, בעודה מזמרת בלי סוף את אותו סולם: "דוֹ, מוּסיָה, דוֹ, וזה רֶה, דוֹ — רֶה..."
