כמה עונות יש בשנה, בחיים, במטבח? מהי המשמעות האמיתית של "פרי עונתי" והאם לדג יש עונה? תשובות לשאלות אלה והרהורים נוספים על אוכל, תרבות, זמן וזיכרון בחיבור מקורי מאת המשוררת, הסופרת והמתרגמת היפנית-צרפתית ריוקו סקיגוצ'י (Ryoko Sekiguchi), הלוקחת אותנו למסע ספרותי, קולינרי ותרבותי מיפן, דרך רומא ועד לפריז.
המושג "נגורי" מבטא ביפנית את העקבות שהותיר הזמן; שארית של חוויה שממאנת להיעלם, גל שנסוג ומשאיר בחול סימן שיחלוף בקרוב. "כשהמושג נגורי נאמר ביחס לפרי או לעונה", כותבת סקיגוצ'י בנגורי, "הוא מביע צער על כך שהעונה הגיעה לסופה, וטעם הפרי משקף או מגלם את העונה, או ליתר דיוק את העונה בסוף חייה".
נגורי מאת סקיגוצ'י הוא לא רק הזמנה לגלות את הפואטיקה ואת המטבח העשיר של יפן; הוא ספר פילוסופי הבוחן את הדרכים שבהן הזמן מעצב את חיינו. סקיגוצ'י מתייחסת למזון כאל חומר בעל ישות עצמאית, ושואלת כיצד עונות מתקיימות לא רק בטבע, אלא גם בתודעה שלנו, וכיצד רגעי הסוף הם אולי אלה המגדירים את יופיים של החיים.
כמו ברבים בספריי העוסקים בטעם, אשר כתיבתם ניצתת ממשפט או ממילה ששמעתי, הרעיון לכתוב על עונות השנה הגיע אליי גם הפעם ממשפט של שף.
ערב אחד, לפני שש שנים בערך, סעדתי בביסטרו שנהגתי לבקר בו בכל פעם ששבתי ליפן. אהבתי לשבת על יד הבר, בדיוק מול השף, שהיה קרוב לוודאי כבן שישים. זה תמיד היה כמו לצפות בהצגה או בשיעור בישול אמיתי. סיפרו לי שהוא עבד פעם במסעדת עילית ידועה. אבל אולי משום שרצה לבשל את ״האוכל שלו״ במקום שמשקף את אישיותו, הוא פתח מסעדה עממית ושוקקת באחד מפרווריה של טוקיו. יש לומר שהמנות שהוצעו בתפריט לא היו יפות בלבד: שילוב הטעמים המעודן העיד על ההכשרה המקצועית העמוקה של השף ועל הבנתו התרבותית הנרחבת. מן הדברים שסיפר לי במהלך שיחותינו ניכר שהוא הכיר היטב את הספרות הקולינרית ההיסטורית.
יום אחד, כשאני יושבת כהרגלי מולו על הבר בביסטרו קיוּשוֹ, השף מיטְסוּאוֹ פוּגִ'ינָאגָה מגיש לי מנת ירקות לא עונתיים לכאורה. אני שואלת אותו על כך בתמיהה קלה, והוא משיב: ״מדמואזל, אני הרבה יותר מבוגר ממך. אני לא יודע אם בשנה הבאה עוד אוכל לטעום את הירק הזה."
