בפחם, ספרו של רון בן טובים הרואה אור בסדרת פרוזה של הוצאת טנג'יר, ילדה נושאת בשק את ראשו המדבר של אביה ויוצאת למסע בארץ הרוסה; גבר שחי עם משפחתו במערה חשמלית מתעד ביראת קודש את סיפור חייו; אדם מנהל רישום יומן מעקב מדוקדק ואובססיבי אחרי ילד דרך כוונת צלפים.
כותב עורך הספר, רועי חסן:
באקלים דיסטופּי, על פני ארצות וזמנים שונים, נפרסת העלילה [...] זהו ספר שאין בו ויש בו אלוהים, ומתוך החורבן והסבל שבני האדם גורמים הם עדיין מצליחים ליצור גם אהבה. מתחת לשכבות אפוקליפטיות שמכוסות בפחד, בשיגעון ובחלומות, נגלה לפנינו ספר על הורים וילדים, על מה שאנחנו מעוללים להם ומה שהם מעוללים לנו, ומה זה בכלל הדבר הזה שאנחנו קוראים לו משפחה.
את ראשו של אבי קברתי ליד העץ שאהב, עטוף תכריך נייר לח בניחוח קל של בצל. הייתי שם לבד, חופרת, טומנת, אומרת את החלקים בקדיש שזכרתי. את העץ שאהב, אבי אהב יותר מכל דבר אחר, למרות שלא ראה את העץ המאובק הזה מעולם. אהב אותו יותר מניירות קבורים, יותר מאבק יהלומים, יותר מבתו היחידה. לא תמיד הייתי בתו היחידה, רשמית, אם כי תמיד הייתי בתו היחידה. מבטו השמוט היה נודד בין התנור הישן, אוסֶף חותמות הכשרות המחלידות שסבתי תלתה מעליו, והרצפה. על העץ היה עורב שחור. העורב הסתכל.
