הסטארט-אפ שהקים רום כרמלי גדל לחברה ששווה מיליארדים. קרנות הון סיכון רודפות אחריו, משקיעים עומדים אצלו בתור, מתחרים על ההזדמנות לשבת במשרד היפה שלו ולשתות אספרסו וסודה. אז איך יכול להיות שהוא עומד למצוא את עצמו בחוץ, בלי שקל על הנשמה?
בהשראת מסעו כעובד, יזם ומנכ״ל של חברות סטארט-אפ, מזמין אותנו רענן כהן בספרו הראשון להציץ אל מאחורי הקלעים של תעשיית ההייטק הזוהרת וחושף עולם מלא יצרים, אגו ותככים.
"כדי לשמור על החוק, לכבד את הזולת וגם להציג עלילה שיסודה אמת, לקחתי את הכרוניקה ואת המעורבים בה וביצעתי כמה סיבובים, שינויים והרחקות עדות", כותב כהן במבוא לרק עוד קצת ודי. "[...] אין בספר נבלים. רום עצמו איננו טלית שכולה תכלת, וזווית הראייה שממנה הוא משקיף על אירועים ואנשים איננה בהכרח הזווית היחידה האפשרית. כך שאל לו לקורא ההגון למהר לחרוץ משפט על מי מהדמויות. כולן, ללא יוצאת מהכלל, כפופות לשיקולים, לאילוצים ולחולשות שהרחיקו אותן מיחס של אחווה (או לפחות של רחמנות) במגעיהן עם רום. ייתכן שבזירות לא עסקיות או כלפי אחרים הם מהמעולים שבינינו".
ישיבת דירקטוריון היא הדבר השנוא עלי בעולם. מנכ"ל שיגיד אחרת משקר.
לזכות בדירקטוריון — "בורד", כמו שאוהבים לכנות אותו — חיובי ומתפקד ועוזר לחברה, משול מבחינתי למציאת חניה ברחוב תל אביבי. זה משהו שקורה רק לאחרים. אני, לעומת זאת, התברכתי בקבוצה של אנשים מונעי אינטרסים ואגו.
אבל לישיבה הזו אני מגיע כמו טווס. החברה צומחת. יש לנו כבר 200 עובדים, משרדים בניו יורק, לונדון וסידני, לקוחות בלמעלה מחמישים מדינות, וביצועים בשמיים. ואם כל זה לא מספיק — אתמול, כמו בהזמנה, חתמנו עם וולמארט. החברה הגדולה בעולם. אם יש למנכ"ל של סטארט־אפ משהו מדהים יותר מלסגור עסקת ענק, זה לסגור אחת כזו בדיוק לפני ישיבת הדירקטוריון.
