אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן

בראשית, לפני קרוב לארבעה-עשר מיליארד שנים, כל החלל וכל החומר וכל האנרגיה של היקום המוכר היו מרוכזים בנפח הקטן פי אחד חלקי טריליון מגודל הנקודה שבסוף משפט זה. 

התנאים היו כל כך לוהטים, עד שכוחות הטבע היסודיים המתארים ביחד את היקום היו מאוחדים. אף שעדיין לא ידוע כיצד נוצר היקום הזה, הזעיר מחוד סיכה, לא היתה לו ברירה אלא להתפשט. במהירות. באירוע שאנו מכנים כיום המפץ הגדול.  תורת היחסות הכללית של איינשטיין, שהוצגה בשנת 1916, מעניקה לנו את ההבנה המודרנית של הכבידה, שעל פיה נוכחות של חומר ושל אנרגיה מעקמת את מרקם החלל והזמן מסביבם. בשנת 1920 תתגלה מכניקת הקוונטים ותספק לנו את ההבנה המודרנית של כל הדברים הקטנים: מולקולות, אטומים וחלקיקים תת-אטומיים. אבל שתי ההבנות הללו של הטבע לא עלו בקנה אחד זו עם זו, ולכן הפיזיקאים פתחו במרוץ למזג את תיאוריית הקטן עם תיאוריית הגדול לתיאוריה עקבית אחת של כבידה קוונטית. אף שלא הגענו עדיין לקו הסיום, אנחנו יודעים היכן בדיוק מוצבות המשוכות הגבוהות. אחת מהן ניצבת ב"תקופת פְּלאנק" של היקום המוקדם. טווח הזמן שבין t = 0 ל-t = 10‒43 שניות (אחד חלקי עשרה מיליון טריליונים של טריליונים של טריליונים של שנייה) לאחר ההתחלה, ולפני שהיקום גדל לאורך של 10-35 מטרים (מאה מיליארד טריליון טריליונים של מטרים) מקצה לקצה. הפיזיקאי הגרמני מקס פלאנק, אשר על שמו נקראים חלקיקים קוונטיים קטנים מעבר לכל דמיון, הציג את רעיון הקוונטיות של האנרגיה בשנת 1900 ונחשב בציבור לאבי מכניקת הקוונטים.