זכרונות מעכו, בייג’ין ופריז, גלויות-ילדות מכוננות והרגע הזה שבו ניצב אדם מול בבואתו, לגמרי לבדו, בספר שיריו הראשון של ליאור מעיין - אסופה של רשמים ותובנות הנמסרים מפיו של מי שהפך ל"קרום חצי חדיר/בין האויר הזה הכלוא בחוץ, לאויר הזה הכלוא בפנים".
מעיין הוא זוכה פרס שירת חייו לזכרו של עופר לידר לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. בנימוקי הפרס כתבו השופטים פרופ' עדנה מוזס, רחל חלפי, רוני סומק, פרופ' שלמה וינר וחיה הופמן:
שירתו של מעין היא שירה מפוכחת, לעיתים אירונית, המציגה דובר חסר אשליות ביחס למצבו של האדם המודרני. האינסופי הוא תעתוע, ולא נותר אלא להתנחם ביומיומי, במחזורי, ברגעי החסד המציעים יופי שקט. אין זו שירה סוערת, אקסטטית וריגושית, אדרבא; המשורר מעדיף את המבנה השירי המוקפד והמסודר ואת הניסוח הלוגי, הכמעט-מדעי.
