קובץ סיפורים קצרים מאת אריאל שינקין, יליד גיאורגיה, המתקיימים בין מרחבי מולדתו ומקור השראתו לבין המקומות החדשים הנפתחים בפניו לאיטם כמהגר בוגר ומפוכח בישראל.
המינוריות והאיפוק המאפיינים – לפחות לכאורה – את הפואטיקה של סיפורי הר בקופסת זכוכית מקיימים במקביל דיאלוג יוצא דופן עם הכוחות הנסתרים, הטמירים ולפעמים גם המיתיים, המקיימים אותם.
הספר, בהוצאת אפיק, הוא אחד מארבעה הספרים הראשונים בסדרת חרטום לספרות מקור בעריכת עינת יקיר, המעניקה במה לקולות ביכורים (ספר ראשון או שני). למה חרטום? "דמיינו אונייה שחרטומה מפלס לו דרך באוקיינוס חשוך", נכתב באתר אפיק. "מדי פעם אור מהבהב, אלומה של מגדלור או חזיון שווא, והחרטום אינו אלא אפו של הכותב, הירכתיים - לחייו, ארובות עיניו מנועים, והשובל הלבן, הקוצף ברפאי החושך, הוא הסיפור. את כותביו, יוצרות ויוצרים בראשית דרכם הספרותית, משיטה הוצאת אפיק".
כשראית ים בפעם הראשונה, הרגשת מרומה.
בכל הסיפורים שקראו לך וסיפרו לך, צבעו היה כחול. אפילו כשמשום מה הוא כונה "שחור", עדיין — כך הסבירו לך — איכשהו הוא בכל זאת כחול.
אבל מה שראית מחלון הרכבת לא היה כחול. גם שחור הוא לא היה. הוא היה חום מעורבב באפור ולבן מלוכלך, וקצת צהבהב. והוא כעס. הוא רגז. הגלים הגבוהים, העגולים, שבו ותקפו בזעם את החוף שאפילו לא ניסה להתנגד. החוף שתק, ונראה אשם ומבויש.
אבא ואימא ישנו עדיין. ישבת ליד החלון בקרון המחלקה הראשונה ולא יכולת להסיר את המבט מהים.
לפחות על הגודל לא שיקרו לך. אכן לא היה לו סוף.
