קובץ של סיפורים קצרים וצורבים מאת ישי ונטורה, המשרטט בעקיפין את ההוויה הישראלית הגברית, מילדות עד בגרות, על הסוואותיה, פגמיה ומחיריה.
הסיפורים, הכתובים ברובם בגוף ראשון מנקודות מבט שונות, הם כמו היאחזויות נואשות ואנושיות עד מאוד בקרקע של מציאות מתפוררת, כשהכאב אורב מעבר לפינה, ואולי היה שם מאז ומעולם.
תופים, בהוצאת אפיק, הוא אחד מארבעה הספרים הראשונים בסדרת חרטום לספרות מקור בעריכת עינת יקיר, המעניקה במה לקולות ביכורים (ספר ראשון או שני). למה חרטום? "דמיינו אונייה שחרטומה מפלס לו דרך באוקיינוס חשוך", נכתב באתר אפיק. "מדי פעם אור מהבהב, אלומה של מגדלור או חזיון שווא, והחרטום אינו אלא אפו של הכותב, הירכתיים - לחייו, ארובות עיניו מנועים, והשובל הלבן, הקוצף ברפאי החושך, הוא הסיפור. את כותביו, יוצרות ויוצרים בראשית דרכם הספרותית, משיטה הוצאת אפיק".
כשהיינו ילדים, לטלוויזיה שלנו היו כל מיני מצבי רוח. אפשר לומר שבאופן כללי היא שירתה אותנו די בנאמנות, נחה לה בסבלנות על המזנון הקטן בסלון, וחיכתה שנפעיל אותה ונאפשר לה להציג לנו בכיף את כל הדברים שאהבנו, פופאי, סרט ערבי, מבט ספורט. אבל לפעמים היא הייתה חוטפת ג'ננה ומשתגעת קצת. פתאום, בלי אזהרה, היא הייתה מתעוותת בפראות, ואז מתעוותת שוב, חורקת ומצפצפת כמו משוגעת, כאילו שהיא לא שלנו, לא נתונה לשליטתנו, עושה מה שבא לה ולא אכפת לה מאף אחד. לא אהבתי את זה. אולי כי איכשהו זה תמיד קרה ברגעים הכי מותחים, או לפחות ברגעים שנדמו לי ככאלה דווקא כשהם נלקחו מאיתנו, ופתאום הרגשת שהחיים הם לא אתה, שהם יכולים לקרות גם בלעדיך.
