אספנית, אוצרת, חובבת אמנות, גלריסטית, אסיסטנטית, בת זוג של אמן, מבקרת אמנות וצמד אמניות הפועלות יחד - אלה הן תשע גיבורות ספר הפרוזה הראשון של האוצרת ומבקרת האמנות המובילה רותי דירקטור, עד לא מזמן אוצרת אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב לאמנות.
תשע גיבורות הדרך לוונציה נעות ונדות ברחבי עולם האמנות הישראלי, בין ירושלים, תל אביב וחיפה, בעוד "ונציה" חוזרת ומבליחה: כמשאת נפש מקצועית, כסמל ליופי שהעין הישראלית רק יכולה לכמוה אליו, וגם כמשל למופרכות של הכמיהה וההצלחה. כולן יודעות תשוקה ותסכול, תקווה ואי-נחת, וכל הדרכים מובילות, כך או אחרת, בעקיפין ובדרכים מפותלות, לוונציה, עירה של הביאנלה לאמנות.
בהומור ובחמלה משרטטת דירקטור, הפועלת שנים בתוך מרחב האמנות הישראלי ומכירה אותו על בוריו, דיוקן מורכב של דמויות חסרות מנוחה, ומבעד לעיניהן מתבוננת במרחב שבו הן מתנהלות - על סמליו, אליליו, כיסופיו וטקסיו.
הדימוי שעל העטיפה: שתי ילדות וציפור, אורנה ברומברג
בסיום שנת הלימודים הראשונה שלה באוניברסיטה, אחרי הבחינות, באמצע הקיץ, נסעה נבט פז לטיול באיטליה. לבדה. באחד השיעורים במבוא לאמנות ימי הביניים היא התאהבה. המרצה הקרינה שקופיות של אמנות ביזנטית מרוונה ונבט חשבה שמעולם לא ראתה דבר יפה יותר מהפסיפסים הביזנטיים מהמאות החמישית והשישית, עם אבני הזהב, עם דמותה של הקיסרית תיאודורה מוקפת בפמלייתה, עם אפולינרה הקדוש העומד בין שתים-עשרה כבשים כמספר השליחים של ישו וסביבו עצים ופרחים. עד אותו שיעור לא הייתה מודעת לקיומה של רוונה, ולא להיותה בירת האימפריה הביזנטית, ולחלוטין לא לפסיפסים, עוצרי נשימה גם בשקופיות באולם הרצאות חשוך בבניין מקסיקו. הם גרמו לה לחשוב שאולי עשתה נכון שבחרה בתולדות האמנות כחוג שני ולא התעקשה על ספרות חד-חוגי.
