החלק השלישי - וככל הנראה האחרון - בפרקי ממואר של המשוררת, הסופרת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, שקדמו לו קדיש על חשיכה ועל אור (אפיק, 2019) ואבני ריחיים (אפיק, 2021).
בלב הממואר שתיים אוחזות עומד היפוך יוצרות מאוחר, שקולו בוקע מתוך ההתחלפות הכמעט–סימולטנית של שתי נקודות מבט: זו של הילדה וזו של המבוגרת. עדותה המפוכחת עד אֵימה של הילדה, ספק שחקנית ספק צופה המגיחה מאחורי הקלעים, נצבעת שוב ושוב במבט של המספרת המבוגרת המקבלת מחדש את פניה של האם. בדיוקן רב–השכבות המזוקק המשורטט לפנינו, גחמה מתחלפת בהשתדלות, מחלה ברפואה, חולשה גלויה במתן בסתר, וכל-יכולת בחוסר-אונים מכמיר לב; האם המשליכה היא בו-בזמן גם הילדה המושלכת, הנשענת על “גשר של ידיים קטנות, אחוזות זו בזו, מעל לתהום שהייתה פעורה תחתיה".
אמיר מבקשת לראות בכתיבת ממואר לא רק ניסיון לשחזור ולהבנה מאוחרת, אלא מלאכה מודעת לעצמה של הכרה וסליחה. באופן זה הופך, בתוך מעשה הכתיבה, מה שהיא מכנה “הכובד שלה בתוכי" למחווה של חסד.
בבוקר שלאחר חגיגת בת־המצווה שלי עזב אבי את הבית לשנה אחת. הוא לא נפרד מאתנו. נודע לנו על כך מפי אמי, שאספה את ארבעתנו, מכורבלים בפיג'מות בין שיירי הכיבוד והמתנות, וסיפרה שהלך ולא יחזור. אם היה איזה לָמָּה שמולמל חרישית על ידי מי מאתנו, הוא לא נענה ביום ההוא, וגם לא באלה שבאו אחריו. הקרע נמסר כעובדה. הנמענת היחידה של עזיבתו הייתה היא. אנחנו היינו שחקני משנה בתוך הדרמה הזאת שנתפסנו, על ידה ואולי גם על ידו, כחיצוניים לה. אך היא תבעה מאתנו נאמנות ללא רבב, ולכן אסרה עלינו להתגעגע אליו או לחפשו.
