כך כותבת קוסמת המילים הפלאית, כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א, נורית זרחי, על ספרה של גלי־דנה זינגר, הרואה אור בסדרת טקסטורה של הוצאת פרדס:
זו שירה שלא מתארת ולא מפרשת את המציאות, אלא יוצרת אותה ברגע שהמילים נאמרות ולכן היא מקורית ויוצאת דופן. בדרך כלל, השירה שבה אנחנו נתקלים נכתבת כהמשך של השירה המסורתית, כחיקוי שלה, שירה שמעמידה עצמה מול שפה כתופעה לירית. מקור השירה של גלי-דנה אחר לחלוטין, הייתי קוראת לו "המילים שאחרי המילים". כמבטאת את זמננו היא לא מתמכרת לרגשות בלבד, אלא מוסיפה להם צד אירוני ונבוני ומתבוננת בו זמנית בעולם הפנימי ובעולם החיצוני. אולי זה קשור בהיותה של המשוררת גם צלמת, אמנית ויזואלית, או בכך שהיא מתבוננת מבחוץ באחר לא מוכר, ובמבטה יש משהו מילדותה בארץ אחרת. השירה הזאת היא מה ששירה צריכה להיות – התבוננות שמתבוננת בעצמה תוך כדי כתיבת השירה.
קוראיה של גלי-דנה זינגר זוכים להכיר פן שונה לגמרי מהשירה המורגלת פה. כמובן, להכיר שירה אחרת זה אומר לפגוש תודעה נוספת, חדשה. לגלות ארץ חדשה, "טרה נובה". זאת המתנה שהמשוררת מביאה לקוראיה.
לעולם לא נוציא הגה כשאחרים יסבירו מה הוא שיר
כָּל מִלָּה מְעִזּהָ לְהָעִיד עַל אַהֲבָה
אַף שֶׁאֵין לָהּ מֻשָּׂג אַהֲבָה מַה הִיא
מְאִיצָה אֶת צְלִילֵי הַגְּבוּל שֶׁל עַצְמָהּ
כְּאִלּוּ הָיְתָה גְּבִיעַ בְּדֹלַח
מִבֵּית אִמֵּךְ שֶׁקָּנִית בְּשׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים
מַיִם וְרוּחַ מִצְטַלְצְלִים בּוֹ
כְּמוֹ זִכָּרוֹן וְאָבְדַן חוּשִׁים
וְאֶצְבַּע לַחָה סוֹבֶבֶת
אֶת שְׂפָתוֹ
יוֹצֶרֶת לַחַן נוּגֶה
"שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ שֶׁל אַף אֶחָד"
שֶׁלִּילָךְ בְּגָוֶן שָׁקֵט
שׁוֹלֶלֶת לְדִבְרֵי הַלֵּילוֹת
וְלִשְׁתִיקוֹת הַזְּרִיחָה
