הנובלה כשל זיכרון היא סיפור חניכה משוכלל, שבו בוחן שמעון אדף את סוגיית עתידה של הקהילתיות היהודית בתקופה של שגשוג ורווחה, ואת סוגיית הבעלות על ידע ציבורי ועל הון אינטלקטואלי בעידן של שיתוף משאבים ואמצעי ייצור.
שנת 2066. גדות הירדן, השטח הכולל את מדינת ישראל, פלסטין, ירדן וחלקים מלבנון וסוריה, הוא מחוז בעל ממשל אוטונומי, הכפוף למועצת האיחוד המזרח־תיכוני. כל חברה וחבר בו זכאים לשכר אוניברסלי ולדיור ציבורי, בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור.
בהנהגת הרב ידין זעפרני חוזרות ומתכוננות הישיבות הגדולות בסורא ובפומפדיתא, כחלק משיקום הקהילות היהודיות ברחבי האיחוד המזרח-תיכוני. דריה שבזי, אברך צעיר, ובן לפעילים פוליטיים במפלגה שהביאה את השינוי הכלכלי והאזרחי באזור, מוותר על סמיכתו לרבנות לטובת הטיפול באמו, שחווה כשלי זיכרון חמורים – אירועי עבר מתפרצים לתודעתה ונחווים כאילו מתרחשים זה עתה. בעוד דריה מסתגל אל אורח חייו החדש, הוא מקבל זימון לגביית תצהיר באשר לממשק מדיה, שפיתח עם חברת נעורים. לנוכח הפרשייה המשפטית השולית נקלע דריה לסבך של התמודדויות עם הנחות יסוד של הקהילה שלו ועם גלגוליה של מחשבת היהדות של זמנו.
כשל זיכרון היא אחת מארבע נובלות במיזם הספרות הפוסט-קפיטליסטית פוסטקפ, שנולד בקבוצת מחקר במכון ון ליר בהנחיית ד״ר כפיר לוסטיג כהן. עלילתה של כל אחת מהנובלות מתרחשת במציאות משותפת, שאותה הגו ובראו ארבעת הסופרים והסופרות שהשתתפו בקבוצה: שמעון אדף, אסף גברון, תהילה חכימי ומיכל ספיר.
שוב פקד את אמו כשל זיכרון. דריה יצא מהחדר במרוצה, מה גרם לו להידרך, להישלף מהסוגיה שהיה שקוע במעקב אחר פיתוליה, איזה גירוד בקצה התודעה. כפות ידיה של אמו היו קפוצות סביב משענת הכיסא. כנראה נעמדה בדיוק כשהתחיה לה אחד המראות הנושנים, פעם במוחה שמיהר להטליאו בתוך נתוני החושים האחרים. עיניה היו מצומצמות והיא בהתה בו.
