לילדה קטנה יש רעיון נפלא: היא תבנה, יחד עם העוזר הנאמן שלה, את הדבר הכי מדהים! היא יודעת בדיוק איך הוא יראה. היא יודעת בדיוק איך הוא יעבוד. אבל מתברר שלבנות את הדבר הכי מדהים קשה הרבה יותר מכפי שנדמה.
סיפור חכם ונהדר לילדי/ות גן שכתבה ואיירה אשלי ספיירס, והתלהבה ממנו מאוד המתלהבת, הלא היא עטרה אופק, שכתבה:
מה יש לסַפּר על זה? אסור לספר על זה שום דבר, כי זה כל הקטע בספר, שבקריאה ראשונה אתם מתוחים כמו קפיץ לנסות להבין מהו "הדבר הכי מדהים" שגיבורת הספר, אותה ילדה חסרת שם, בונה יחד עם העוזר המסור שלה, שלא ברור אם הוא עוזר או מפריע, אבל ברור שהוא נחוץ. ואתם קוראים ומדפדפים הלאה, מתים להבין, ויודעים שבסוף תבינו, ובסוף, בסוף-בסוף – רק בעמוד האחרון, בשורות האחרונות – אתם באמת מבינים! ולא הבנה שמוגשת לכם בכפית ישר לגרון, אלא הבנה דרך התבוננות בציור, ודרך הקשבה למלים, ובעזרת הפעלה של גלגלי המחשבה האפורים – סופסוף הכל מובן, הידד!! ועכשיו, אחרי שגילינו מה הילדה רצתה לבנות, מתחשק מיד לקרוא את כל הספר מהתחלה, ובעצם לחוות אותו מחדש.
ואם נדמה לכם שמספיק לקרוא את הספר פעם או פעמיים, כי הסוף כבר לא מפתיע, הרי אתם טועים טעות מרה. כי עכשיו אפשר להתבונן בציורים בנחת, לעומק, ולהרגיש עם הילדה את כל הרגשות ולחשוב איתה את כל המחשבות ולקוות איתה את כל התקוות. ובדיוק בשביל זה יש ספרי ילדים. בדיוק.
