סיפור מותח על נעורים, אהבה ראשונה, גלות ונוסטלגיה בספר הראשון שפרסם ב-1926, בשם העט ו' סירין, מי שייוודע לימים כסופר הרוסי הגדול ולדימיר נבוקוב.
בפנסיון לא מרשים במיוחד בברלין מתאכסנים גולים שעזבו את רוסיה בעקבות מלחמת האזרחים. אחד מהם, צעיר אריסטוקרט בשם גאנין, מחיה שם מחדש את סיפור אהבתו הראשונה למאשינקה. זיכרונותיו ממנה נטועים בחופשת קיץ אידילית במולדתו שלפני המהפכה, והם חיים ורעננים – עומדים בניגוד גמור למציאות חייו בהווה ולעליבותו של המקום שבו הוא מתאכסן. שכנו לחדר של גאנין מתגלה כבעלה של אותה מאשינקה, והוא ממתין לרעייתו העושה את דרכה אליו ממש עכשיו, לאחר שהמלחמה הפרידה ביניהם לפני ארבע שנים.
תרגום עדכני של סיון בסקין ליצירה, שכבר בולטים בה בשלות הסיפור וסגנון הכתיבה של נבוקוב, ומסתמנים המורכבות והתחכום של ספריו הבאים.
"לֵב גְלֶבוֹ... לב גְלֶבּוֹביץ'? איזה מין שם יש לך, יקירי, אפשר לשבור את השיניים..."
"אפשר," אישר גאנין בצינה, תוך מאמץ להבחין בפניו של בן שיחו בתוך החושך הבלתי צפוי. הוא רגז על המצב המטופש שאליו שניהם נקלעו ועל השיחה המאולצת הזאת עם אדם זר.
"לא סתם שאלתי לשמך," המשיך הקול בעליצות. "לפי דעתי, כל שם..."
"אולי אלחץ שוב על הלחצן," קטע אותו גאנין.
"לְחץ. חוששני שלא יעזור. ובכן: כל שם מחייב. לב וגְלֶבּ — זהו שילוב מורכב, נדיר. הוא דורש ממך יובש, נחישות, מקוריות. שמי צנוע יותר; ואילו שם אשתי פשוט לחלוטין: מריה. אגב, הרשה לי להציג את עצמי: אלכסיי איוונוביץ' אלפֶרוב. סלח לי, נדמה לי שדרכתי לך על הרגל..."
