"הנה הוא כאן, אחרי שלוש שנים שבהן נכנסתי מתחת לעורם של הגיבורים שלי, וטוויתי את היחסים שלהם עם חַגִי נאור, האינטלקטואל הירושלמי המתעתע שפלש לחייהם. התוצאה היא רומן שונה מכל מה שדמיינתי שאכתוב", כך הציג אריאל הורוביץ את ספרו השני, עורך צללים, רומן על יצרים ותשוקות, שבו שלוש דמויות מספרות על המפגש עם האינטלקטואל הכריזמטי, ועל האופן המתוחכם שבו דרס אותן כדי להתקדם אל פסגת הקריירה שלו.
גליה, עורכת בערוץ החינוכי של הטלוויזיה, פוגשת את נאור בבית מדרש דתי־חילוני, ומזמינה אותו להתארח בתוכניתה; מרדכי, פרופסור ירושלמי ומייסד המכון ליהדות ישראלית, מאמץ אל חיקו האקדמי והאישי את נאור כאילו היה בנו; וחנן, עורך לשון צעיר, שבנערותו שתה בצמא את דבריו של נאור, הופך לתלמידו הקרוב ולאחר מכן לעורך כתביו. שלושתם מרגישים בני מזל כשנאור מבקש את קרבתם ומרעיף עליהם מחמאות. כשהם חוטפים ממנו את הסטירה, הם לא מבינים איך זה קרה להם.
עד היום, בכל פעם שאני נוסעת להרצאות של יום שישי במוזיאון היהודי, או לוקחת את הנכדה שלי, דניאל, להסתכל על קקטוסים בגן הבוטני, אני רואה אותו: מהוה, שכוּח, מאובק, נעזב, כמו מתחנן בפניי שאעקור אותו ממקומו, שלא אשאיר אותו שם. לפעמים, כשאני מחנה את הרכב בחניון, אני פוסעת לעברו: מלטפת את האבק מעל הסמלילים — סמל המדינה, ומתחתיו האיור הקטן, ספר פתוח בתוך קופסה — מגרדת באצבע את האותיות השחורות, 'משרד החינוך והתרבות, הערוץ החינוכי הישראלי', מחליקה על לוח האבן ואז ממששת את המסמרים החלודים שקבעו את השלט הזה אי אז, ושבה ובוחנת את האצבע: אבק סמיך, חום־אפרפר. אני ממוללת באצבעותיי, מלקקת — טעם מר, מתכתי — ומפוגגת אותו, כשדניאל, קצרת רוח, אוחזת בזרועי ואומרת: נו, סבתא, אין לנו את כל היום.
