מבחוץ הוא נראה כמו כל הבתים באזור הפיתוח. או כמעט. יש בו ארבעה חדרים: החדר שלה, החדר של אחיה הקטן ז'יל, החדר של ההורים, והמרתף עם החיות המפוחלצות. היחסים בין ההורים קשים, ואת האווירה הכבדה שבבית מצליחים הילדים להפיג האחד בחברת השנייה, בטיולים, משחקים ואכילת גלידה.
עד ליום אחד שבו הם עדים לתאונה. מאותו רגע ז'יל הקטן חדל לצחוק, והיא, על עשר שנותיה, רוצה בכל מאודה להסיט ממסלולם את החיים הנוכחיים, שנדמים לה כמו טיוטה של החיים האחרים, האמיתיים. היא משנסת מותניים, מגייסת את כל כישוריה היצירתיים וצוללת עמוק לתוך נבכי הקיום מתוך תקווה שיום אחד, הלוואי, הכול יסתדר.
עולם מכושף, אפל, חושני ורב עוצמה בהחיים האמיתיים, ספר הביכורים של אדלין דיידונה, אשר זיכה אותה בשבעה פרסים ספרותיים חשובים בצרפת ובבלגיה.
בבית היו ארבעה חדרים: החדר שלי, החדר של אחי הקטן ז'יל, החדר של הוריי וזה של הפגרים. צְבאים קטנים, חזירי בר, איילים. וגם ראשי אנטילופות, מכל המינים והגדלים, דַלגָנים, אימפָּלות, גְנוּ, רְאמים, קוֹבּוּסים... כמה זברות גדומות. על במה עמד אריה שלם, הניבים שלו מהודקים סביב צוואר של איילה קטנה.
ובאחת הפינות, הצבוֹע.
מפוחלץ ככל שהיה, הוא חי, לא היה לי ספק בזה, והתענג על האימה שעורר בכל מבט שהצטלב במבטו. על הקירות היו תלויים תצלומים ממוסגרים של אבא עם הרובה ביד, מעל חיות מתות. הוא הצטלם תמיד באותה תנוחה: רגל אחת על החיה, אגרוף אחד על המותן, והיד השנייה מנופפת בנשק לאות ניצחון, מה שרק גרם לו לדמות לחייל מיליציה שיכור מאדרנלין של הטֶבח מאשר לאב משפחה.
גולת הכותרת של האוסף שלו, פסגת גאוותו, הייתה חט של פיל. ערב אחד שמעתי אותו מספר לאימא שהקושי הכי גדול לא היה להרוג את הפיל. ממש לא. להרוג את החיה היה פשוט כמו לירות בפרה במסדרון המטרו. הקושי האמיתי היה ליצור קשר עם הציידים הלא־חוקיים ולהתחמק מהשגחתם של פקחי הציד. ואז לעקור את החטים מהפגר החם עדיין. זה היה בית מטבחיים ממש. כל זה עלה לו לא מעט כסף. אני חושבת שזו הסיבה שהוא היה כל כך גאה בשלל שלו. זה היה עד כדי כך יקר, להרוג פיל, שהוא נאלץ להתחלק בהוצאות עם עוד מישהו. כל אחד מהם יצא משם עם חט אחד.
אהבתי ללטף את חט השנהב. הוא היה נעים למגע וגדול. אבל הייתי צריכה לעשות את זה בלי שאבא יראה. הוא אסר עלינו להיכנס לחדר הפגרים.
