הרומן החותם את טרילוגיית הבלש מאת בן פול (שם בדוי), אשר רק ביוני 2025, לאחר מותה הטרגי של הסופרת מיכל פלג בנפילה מצוק בכרתים, התגלה שהיא עומדת מאחורי שם העט בן פול.
בן פול לובש בתור השָחור את דמותו של כתב ובמאי סרטים דוקומנטריים שיצא לנסיעה קצרה אל מעבר למחסום, למסיבת חתונה ב"שטחים", והלך לאיבוד. בחלקים אחרים של הרומן הוא נוסע לאחור, עובר בדהרה בין תחנות בחייו ומרחיק עד למקסיקו בתפקיד התייר שיציץ בחטף לתהומות הפחד, היופי והפשע כדי לשוב הביתה עם סיפור טוב. בכל אחד מגלגוליו, אם במסווה של ביוגרפיה מפוכחת או כהזיות על סף המוות, תור השָחור דוהר בנשימה עצורה אל הסוף, ובמילותיו שלו – "סוף מר ונמהר".
"מיכל פלג, מפליאה לכתוב בזעם ובעצב ובחמלה", כתב מוטי פוגל במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות. "...] האמת התגלתה, לכאורה. בן פול היה (ואני רוצה לומר הוא) מיכל פלג. אבל מיהו בן פול ומיהי מיכל פלג? התשובות האמיתיות לשאלות המעניינות האלה נמצאות בספרים שהיא כתבה. אלו ספרים שיופיים מתגבר מקריאה לקריאה, ואני מקווה שלפחות כעת, לאחר מותה, ניענה להזמנה".
ילד הפרחים המזדקן סוגר את המַשדֵר ונוטש את הסיפון. הגיע הזמן להתקפל. הספינה הישנה תשקע במצולות הים שלנו. איפה המצלמות? כובע לֶבֶד ישן שמוט באלכסון על רעמת האַפרוֹ, כבר לא באמת אפרו, לא קן לציפור אלא אפור ודליל ובכל זאת לא מקריח. רק במפרצים. כפות רגליי היחפות חושפות ציפורניים בכפכפי אצבע. החולצה הפרחונית פתוחה עד אחרון כפתוריה וכרס קטנה מתרפקת על חנות הג'ינס הגזור מעל הברך, בלוי וקרוע ומפריס חוטים. כבר לא שדוף, לא שזוף, לא שובר לבבות ומוסרי ובכל זאת אני מרגיש סקסי במשקפי השמש הכהים וג'וינט מעשן בין האצבעות. גידלתי זקן קצר, מכסיף. קצת סקסי? זו הקריאה האחרונה. אנחנו סקרנים, צועקים הצופים על החוף. ספר לנו איך אתה מרגיש. ספר לנו איך היה. אבל איך היה באמת. אז מה אם אנחנו צוחקים קצת אבא'לה מה עוד נשאר לנו מה אנושי יותר מהסקרנות האנושית שלנו שתף נו ספר ספר לנו סיפור נוגע ללב שנמחה דמעה ונצחק ונשתף. היה כיף, אני אומר ושואף לריאות ומכחכח ויורק עליכם באצילות, באלגנטיות של אצולה ישנה ממרומי העגלה לגיליוטינה, פִּיס אנד לַאב. נוֹ מוֹר ווֹר נוֹ מוֹר בְּלַאדְשֵד. ועכשיו מה, שואלים בקהל, עכשיו, אני אומר, עכשיו תורכם, ילדים.
