גבר מאבד לפתע את אהובתו וילדיו נותרים בלא אם. המשפחה מוכת האסון קופאת ברגע של הלם וסירוב. והנה דפיקה בדלת; על סף הבית מופיע עורב חצוף ודעתן ונעשה לבן משפחה. לאט ובנחישות העורב בוזק מלח על הפצעים וחובש אותם בשירתו המשונה, ממס בלהט משחקיו את הקרחון השומם של הצער: הוא עושה זאת במונולגים מופרעים, בסופות מוסיקליות מצטלצלות, בתעלולים אכזריים, באבחות דמיון, במחוות של חסד. העורב נעשה מוקד של זיכרון וגעגועים ומתווה למארחיו דרך מצחיקה וקורעתֿ-לב של אבל ופרידה.
זוהי נובלת הביכורים שכתב מקס פורטר, עורך הוצאת גרנטה הבריטית, עליה זכה בפרס דילן תומס היוקרתי. את הספר הביא לעברית ברגישות ובהומור המתרגם והעורך עודד וולקשטיין.
"ארבעה או חמישה ימים אחרי שהיא מתה ישבתי לבד בסלון ולא ידעתי מה לעשות. זזתי מפה לשם, חיכיתי שההלם יפנה לי מקום, חיכיתי שמבנה כלשהו של הרגשה יגיח מן הזיוף המאורגן של ימי. הייתי בכי ריק."
