זמן מה לאחר מות אשתו ואחותו האהובות, פורש טרונד סנדר מחייו. הוא עוזב את אוסלו, עובר להתגורר בבקתה מבודדת בהרי נורווגיה ואפילו לא מחבר את קו הטלפון, נחוש להעביר את שנותיו האחרונות בבדידות, כשהוא ספון בשלוות הטבע.
כך אנו פוגשים את טרונד, בן 67, בפתח ספרו השישי של פר פטרסון, מגדולי סופריה העכשוויים של נורווגיה. "כל חיי כמהתי להיות לבדי במקום כזה", אומר טרונד, אבל מפגש מקרי עם שכנו היחיד מציף אותו בזיכרונות ומחזיר אותו אל קיץ 1948, כשהיה בן 15, אז יצא עם אביו לחופשה בטבע, הרחק משאון העיר ומזיכרונות המלחמה.
בתנועת מטוטלת בין הזיכרונות לבין ההווה, משחזר טרונד את הכאב, את האובדן ואת ההתפכחות שהיו מנת חלקו באותו קיץ גורלי, שבו יצא עם חבר בן גילו להרפתקה שובבה – "לגנוב סוסים".
ראשית נובמבר. השעה תשע. הירגזים מוטחים בשמשה. לפעמים הם עפים מסוחררים אחרי ההתנגשות, לפעמים הם נופלים ונותרים שרועים בשלג הטרי, מנפנפים בפראות בכנפיהם עד שהם מצליחים לשוב ולהמריא. אני לא יודע מה יש לי שהם רוצים בו. אני מסתכל מבעד לחלון אל היער. אור אדום מאיר מעל העצים שליד האגם. רוח מתחילה לנשוב. אני רואה את צורת הרוח במים.
