הרומן הראשון של הקולנוען שמי זרחין מגולל סיפור של שלושה עשורים בתולדות משפחה ישראלית בטבריה – שבעד יום אחד היא מקום יצרי ופנטסטי שבו אנשים משתגעים מאהבה ומתקרחים בגלל כישוף, אותיות צומחות בתוך תמרים, והאוויר רווי ריחות של בישול ותשוקה שעקבותיהם מובילים לשיכון אחד.
בטבריה הזאת גדל גיבור הרומן, שלומי, עם אח שאוסף מילים במחברת, אמא שמדליקה נרות נשמה ללאה גולדברג, ואבא קטנטן שמסתיר סודות גדולים. סיפורו של שלומי, שנפתח בהתאהבותו בגיל שבע בשכנתו אלה, שזור בסיפוריהם של אחיו והוריו, על אהבותיהם, בגידותיהם וסודותיהם, וברקע – הכרוניקה הישראלית על רגעיה וגיבוריה: מלוי אשכול ועד מייק בראנט, מ"בלדה לחובש" ועד מלחמת לבנון.
שני ילדים בני שבע שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא אֵלה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון.
זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום.
הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות. כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים, דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו. זה לצד זה נערמים שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע. והמוני מילים.
ערימות של מילים.
