"אפרים הוא סיפור של היפרדות בין גבר לאישה", כתב בהארץ דרור בורשטיין על ספרו השמיני של יואל הופמן, שראה אור לראשונה ב-2003. "הגבר מניח את האישה בתל-אביב ונוסע לחיפה. שם הוא מתאהב באישה אחרת. הסיפור על אפרים פשוט מאין כמוהו ויפה מאין כמוהו. איך להפוך לשניים, להיפרד, להתגרש, בתוך עולם שהוא אחד? איך אפשר לעקור את הזולת מן הלב?"
ואריאנה מלמד כתבה על הספר ב-ynet:
"באפרים נדמה שגם הופמן עצמו מגיע לקצה-גבול-יכולת החקירה של העדר הקשר. זה מתרחש בכמה רמות: לכאורה יש כאן גיבור, שמו אפרים, ויש אשה, שמה יוספה, והם משמיעים זה לזה משפטים טריויאליים ולעצמם - הגיגים קוסמולוגיים קטנים. משום מה הם נפרדים והוא נוסע לחיפה לדור אצל אחד הר-שושנים שאיננו יודעים עליו דבר (יש לו שני תצלומים של דה גול בבית ופעם קנה עוגה), ושם הוא פוגש שתי נשים שגם עליהן איננו יודעים דבר, אבל זה בסדר גמור כי יואל הופמן כופר לגמרי בקיומה של 'עלילה', כמו גם בקיומו של 'גיבור', באפשרות של 'דיאלוג', ובעצם גם באפשרות הקריאה עצמה".
אפרים חושב לא פעם שאשה אחרת תיטיב להבין אותו. בעיקר מרגיזים אותו כתמי הלפתן. איך היא יושבת במטבח ושותה והלפתן נוטף מן השפה התחתונה כאילו משהו נפגם בסדר הגדול
