בשבח המלחמה

המלחמה בקיץ הפכה את רוחה של רונית ו'. חודשים נורו טילים על תל אביב ופעם נוספת נכנס הצבא ויצא מרצועת עזה. היא לא סבלה את מפגן הכוח, ולא רצתה להבין את הצורך בהרתעה. בכל יום טיפסו מספרי המתים והפצועים לצד תמונות ההרס. היא לא התרגלה לכך. האדמה רעדה בכל מטח ירי והאש צרבה בתודעה. "הם לא רואים," אמר לה שכן באמצע הלילה כשנחפזו אל המקלט של הבניין. "מה יש להם להפסיד, האסון לא נגמר."

למזלה לא היו לה הורים מזדקנים ולא ילדים לדאוג להם. חופשת הקיץ הניחה לה להימצא בבטלה. היא החשיכה את הטלוויזיה בסלון וויתרה על נוכחותה בפייסבוק. לפעמים היתה קוראת ספרות יפה. היא היתה נשענת על גב המיטה ומעשנת סיגריה. בערוב היום, כשהחום הרפה מעט, היתה יוצאת לשדרה להקשיב להתקהלות הציפורים בין ענפי הפיקוסים, וקיוותה שאזעקה לא תישמע. ערב אחד הגיח מטח רקטות בשמיים והיא נמצאה חשופה ברחוב. קבוצת נערים חלפה על פניה בבהלה. הם צחקו צחוק זדוני ולרגע כמעט דרסו אותה, עד שנעלמו בקרן הרחוב. היא נצמדה אל מעקה האבן בקרבת בניין דירות ישן והשקיפה אל השמיים. רגע אחד נשארה שפופה, ומיד הופיעו מטילי האש וחלפו מעל ראשה. בכל זאת, דבר מה נשאר בה. גם לאחר שוך הקרבות ועם סיום המלחמה לא פסקה להרים את ראשה. ככל שהתחלפה עונת הקיץ בסתיו, התרבו שכבות העננים והאור התרכך. היא הבינה שלא נתנה את דעתה למראות המתחלפים בשמיים.