"במשך שנים רבות נשאתי עמי את סיפור פסטיבל ערד שלי, וכיוצר אוטוביוגרפי היה לי ברור שאחזור לרגעים שחוויתי כנער צעיר", אומר אמן קומיקס והמאייר גלעד סליקטר עם פרסום ספרו החמישי והאישי ביותר, הרומן הגרפי ערד 95, שבו הוא חוזר ליום ה-18 ביולי 1995, אז היה אז נער אחרי י"ב, כמה חודשים לפני הגיוס לצבא, ויצא לבלות בפסטיבל המוזיקה בערד, שהסתיים באסון כבד.
בדיו שחור ובדיו צבעוני, בציפורן ובמכחולים מאייר גלעד סליקטר את האסון ששינה את חייו לפני כמעט שלושים שנה: הוא מלווה את גיבור הסיפור מרגע הירידה מהאוטובוס בתחנה המרכזית של ערד, דרך פגישה עם חבורת נערים מחיפה, ההיכרות עם מי שנדמתה לו אז כאהבת חייו, הכניסה להופעת הפרידה מלהקת משינה, ועד לרגעים שבהם התמוטטו הגדרות והוא נקבר תחת ההמון באסון שבו נהרגו שלושה בני נוער.
"זה לא היה תור, אלא מין עיסה של אנשים. אתה עומד שם, מנסה למצוא לעצמך נתיב ולהתקדם בו, ופתאום זה הופך להיות משהו אחר – ועדיין לוקח לך זמן להבין שזה משהו אחר", שיחזר סליקטר בשיחה עם מאיה פולק במקור ראשון. "וכשאתה מבין, כבר אין דרך לצאת. פתאום דורכים עליך, ואתה מוצא את עצמך דורך על אחרים. אתה מנסה להשתחרר, ומרגיש כאילו אתה יצוק בבטון – אבל זה לא בטון, אלה אנשים. ואתה מתחיל לשמוע את כולם סביבך צועקים. התחושה היא כאילו אתה בתוך ים: שוקע למטה, ולפתע יש גל שלוקח אותך למעלה, ואז שוב למטה, ופתאום אין אוויר".
