פנחס שדה (1994-1929) היה סופר, משורר ומתרגם עברי.
שדה נולד כפנחס פלדמן ביוני 1929 בעיר לבוב בגליציה, היום אוקראינה. כשהיה בן חמש עלה עם הוריו לארץ ישראל. למד בבית הספר ביל"ו בתל אביב ואחר כך כילד חוץ בקיבוץ שריד, שם היה בין השאר רועה צאן. שירת בצה"ל כמפקד מחלקה צעיר בקרבות ירושלים. לימים התכחש לעברו הצבאי, והשתדל להסתירו. בשנת 1945 פרסם את שירו הראשון, נאום כלב מת, ושש שנים לאחר מכן הוציא לאור את ספרו הראשון, משא דומה.
לאחר המלחמה עסק במלאכות שונות ויצא ללונדון ללימודים ולהיכרות עם עולם האמנות. בשובו לישראל השתקע ברמת גן והתמסר לכתיבה. שדה כתב סיפורים לילדים, שירים פרקי יומן וכתבות. על יצירותיו לילדים חתם בשמות עט שונים, בהם דן אורן, ש. פנחס ויריב אמציה. בד בבד עם כתיבתו לנוער ולילדים, התפרסם כמתרגם ועורך תרגום.
שדה פרץ לתודעה הציבורית כשפרסם את הרומן הראשון שלו החיים כמשל בשנת 1958, כשהיה בן 27. הספר, ובו הגיגים והתלבטות בין הסופר לעצמו ובין עצמו לאלוהיו, היה יצירה פורצת דרך בספרות העברית ונהפך ל"ספר פולחן" בעיקר בקרב צעירי שנות השישים והשבעים של המאה העשרים.
מאז פרסום הספר ועד לפטירתו היה שדה יוצר והוגה שנוי במחלוקת. אהוב ומקובל על קוראים רבים, ומנגד מגודף ושנוא על ידי אחרים. בשנת 1967 ראה אור ספרו על מצבו של האדם -רומן המתאר שבעה ימים בחייהם של אנשים צעירים ומיוסרים. לשיא הגיעה המחלוקת על יצירתו עם פרסום ספר המכתבים התמסרות (1973) שבו כינס כמה מכתבי אהבה מתוך אלפים שכתבה לו חבצלת חבשוש (שהתאבדה כעשור לאחר פרסום הספר).
החל בשנות השמונים של המאה העשרים עסק שדה בעריכת ספרי סיפורים שעסקו בדמויות מרכזיות בעולם החסידות. סיפורים אלה והדמויות מאחוריהם ביטאו את החוויה הדתית אשר בה היה נתון שדה, אשר נשאר מזוהה בתודעה הספרותית בישראל עם הגות ייחודית, המשלבת בין יהדות, אקזיסטנציאליזם ותורת הנפש.
שדה הקדיש עצמו ליצירתו, חי חיי סיגוף ועוני והיה סמל לסופר המזדהה עם יצירתו בעולם חומרני. לימים מסר את כל יצירתו להוצאת שוקן, המטפחת עד היום את כתביו.
פנחס שדה נפטר בירושלים ב-29 בינואר 1994 מסרטן ריאות. בשנת 2011 נקבע לוח זיכרון בכניסה לביתו של שדה ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב.
