קומוניסטים מזרחים: המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור

תמר גוז'נסקי

תיאור:

בקומוניסטים מזרחים: המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור עוסקת תמר גוז'נסקי, האחת והיחידה, בפרק בהיסטוריה החברתית הישראלית שטרם נחקר לעומק: מאבקים של מזרחים שבהן השתלבה המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

 

הספר מציג לראשונה מפרספקטיבה רחבה את המערכה העממית של תושבי המעברות בשנות החמישים, בהנהגת קומוניסטים שעלו מעיראק, ואת העימותים עם הממסד המדכא של מפא"י ועם מפלגת חרות; את המערכה הציבורית שניהלו תושבי שכונות העוני בתל־אביב־יפו בשנות השישים בתביעה "דירה תמורת דירה"; את החיבור בין הפנתרים השחורים ומאבקיהם ובין מק"י, ואת השתלבות הפנתרים בחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), שנוסדה בשנת 1977.

 

בפרקי הספר מתארת גוז'נסקי כיצד פעילים מטפחים במאבקים עממיים קונקרטיים אחדות מעמדית של כלל המנוצלים, המדוכאים והמודרים, ללא הבדל מוצא, ובו בזמן מתגייסים ומגייסים למאבקים נבדלים וייחודיים של קבוצות שונות הסובלות מאפליה. מורשת זו שומטת את הקרקע מתחת לטיעוני הזרמים המכונים פוסט־קולוניאליים ופוסט־מודרניים, אשר מקדמים "שיח זהויות" והפרדה על פי זהות לאומית, עדתית, מגדרית וכו'.

 

עוד מספרי תמר גוז'נסקי במגדלור

כך זה מתחיל:

המחאה על האפליה וההדרה של מזרחים והמאבקים המגוונים נגדן הופיעו בזירה הישראלית בהקשרים שונים ובעוצמות שונות. מאבקים אלה התארגנו ברובם מלמטה בשכונות ובמעברות, ביישובי פיתוח ובמושבים, ובקרב יוצרים ואקדמאים. 

עוצמתה והיקפה של המחאה החברתית־העדתית הושפעו ישירות מהמצב הפוליטי הכללי ונפגעו בתקופות מלחמה ועימותי דמים. המערכה שניהלו הפנתרים השחורים  בתחילת שנות ה-70 נקטעה בפועל עקב מלחמת אוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים). גם השילוב בכלכלה הישראלית של פועלים עניים יותר ומקופחים יותר (פועלים פלסטינים מהשטחים, מהגרי עבודה, פליטים) נתן אותותיו בהיקפה ובצורותיה של המחאה. 

המאבקים בשנות ה-50 (במעברות, בוואדי סאליב, ביישובי עולים, בשכונות ת"א־יפו, שביתת הימאים), בשנות ה־60 (בשכונות, ביוזמות של הוועדה היוזמת של ועדי עובדים) ובשנות ה־70 (עובדי המגזר הציבורי, הפנתרים), התמודדו עם הדיכוי שהפעיל הממסד הממשלתי־עירוני. הממסד ניסה לרמוס את יוזמי המחאה ומשתתפיה באמצעות שימוש תכוף באלימות משטרתית, במעצרים, במעקבים מצד שירותי הביטחון ובשיגור ביריונים. 

בשנים לאחר מכן העדיף הממסד לרמוס מאבקים בכלים כלכליים־חברתיים־משפטיים כמו הפרטה, טיפוח אינפלציה, ספסרות בקרקעות, החוק לצינון שביתות, קידום העסקה באמצעות קבלני כוח אדם על חשבון העבודה המאורגנת ועידוד הניצול של מהגרי עבודה.