שילוב של מדע, טבע, ספרות, אמנות והרבה ויופי, המעניק לעטלפים את הכבוד שהם ראויים לו, בספר חדש של מאיה ויינברג ודרור בורשטיין. בפליטי אור מכונסים יחד קטעי פרוזה והתבוננות, לצד צילומים, ציורים, שירים ומדרשים מן התרבות העברית ומתרבויות רחוקות - כך שהעטלפים מתגלים ומוארים דרך פריזמה רחבה, ולא רק מנקודת המבט הזואולוגית-מדעית.
זהו ספר ראשון בשכנים של הוצאת אפיק - סדרת ספרים שנועדה לעורר תשומת לב אל בעלי חיים המתגוררים בסמוך אלינו, לפעמים במרחק נגיעה. כל ספרי הסדרה ישלבו נקודת מבט זואולוגית עם התבוננות מתחומי התרבות והאמנות בבעלי החיים החיים איתנו ולידנו.
מאיה ויינברג היא רופאה וטרינרית וחוקרת עטלפים בחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שני ספרי שירה, שטחים פתוחים ועיר ותנוחת ההר (זוכה פרס כליל לשירה אקופואטית לשנת 2018). כמה מידידיה הטובים ביותר הם עטלפים.
דרור בורשטיין הוא סופר, משורר, מסאי ועורך (אלה כרגע חיי, תמונות של בשר, אדם בחלל, לטובת הציפורים וספרים רבים נוספים). מלמד קריאה וכתיבה באוניברסיטה העברית בירושלים.
נָהָר לְעֵת עֶרֶב
הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת עֲטַלֵּף
שֶׁלֹּא נִרְאֶה בַּשָּׁמַיִם
(ג’ים קיישן)
מתעתע כל כך. יותר מכול מתעתע. חולף בתנועה מהירה, בשעת צללים, כשהראייה מאבדת מכוחה. אי אפשר להיאחז בפרטים, בצבעים מסוימים, בסידור האברות למשל, כמו בציפור באור יום. לכן קשה להגדירו, לתפוס אותו. הוא תמיד מותיר מאחוריו תחושה עמומה של דבר שחמק. מעין בלבול, חוסר אונים או החמצה. עף בהחלט, אבל דבר מה בכנף, באופי התעופה, בזוויות שלה – נראה לעינינו מוזר, עקום, מפרפֵּר, מתקשה לשמור גובה, כמעט מתנצל. יש משהו מכמיר לב בתנועת העטלף, חסר את הבִּטחה הציפורית, את החופש מעורר הקנאה שלהן. אולי גם הספר הזה עף כך, לא בתנועה קשתית בוטחת, אלא בזיגזגים, עובר מעניין לעניין, מחושך לאור, אבל תמיד מביט ביצור אחד.
יצור שנראה תמיד כמי שנמלט על נפשו. לעולם אינו עוצר במקום בולט וקורא, כמו עורב למשל. לא שר כמו שחרור. עטלף תמיד נותר בגדר שמועה (ראית? הנה חלף פה. הספקת? נראה לי שזה היה עטלף). לפעמים רק הקריאות נשמעות, מגרדות בגרון, והוא עצמו נותר רק רמז. תחושה של הדבר. בהייקו של ג’ים קיישן לא ברור אם נראות השתקפויות רבות של עטלף אחד, או שמא עטלפים רבים נעלמים שם, ואם זה בכלל עטלף או מחשבה על עטלף. הם זורמים בגובה כמו הנהר לעת ערב, היעלמות אפלה, חיה. השיר מביט בעיניים תוהות, אינו יודע מה הוא רואה: ההשתקפויות נגוזות כהרף עין, וכשהשיר נכתב הן כבר אינן; גם בשמים אין רואים את העטלף. השיר הוא על דבר האָבֵד. והוא עצמו מופיע ונגוז כמו מה שהוא מתאר.
