ספרי יעקב

אולגה טוקרצ'וק

שם מקור: Księgi Jakubowe

תיאור

ספרי יעקב, ספרה עב הכרס של כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, אולגה טוקרצ'וק, הוא רומן היסטורי יוצא דופן על אחת הפרשיות שהסעירו את יהדות מזרח אירופה במאה ה-18: פועלו של יעקב פרנק (1791-1726), דמות שנויה במחלוקת, ספק משיח, ספק חוטא, ספק רמאי; אדם ששטן ההרס רקד בליבו, שביקש לעקור את הכול ועבר בין דתות שונות כדי לבטל את כולן. עם זאת, פרנק היה אדם בעל כריזמה יוצאת דופן, כוח פיוטי אכזרי וקול דתי מהפכני.

 

ספרי יעקב נכתב מזווית יוצאת דופן: בקולה של יֶנְטֶה, הנתונה בתוך העולם הפרנקיסטי, ובקולם האישי של אלו שסבבו את פרנק ושל הרבנים והכמרים שהתנגדו לו. שלל הדמויות והאירועים הנפרשים מציגים בשפה קולחת פנורמה של החיים בפולין, בתורכיה ובבלקן, בליל של דתות ואמונות, רב־תרבותיות תוססת, ותיאור חיי היומיום של דמויות שחלמו, ציפו ונדמו.

 

שמו המלא של הספר: ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות, ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות, כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם.

 

אולגה טוקרצ'וק, ילידת 1962, היא סופרת, פסיכולוגית, פעילה חברתית ופמיניסטית פולנייה. נוסף לפרס נובל לספרות, הוענק לה ב-2018 גם פרס מאן בוקר. היא גם זכתה ארבע פעמים בפרס ניקֶה, הפרס הספרותי החשוב ביותר בפולין, ובפרסים רבים במדינות השונות שבהן יצאו לאור ספריה.

 

מתוך הספר
רוהאטין, 1752 
סוף אוקטובר, השכם בבוקר. כומר הפלך עומד באכסדרת ביתו וממתין לכרכרה. הוא רגיל להשכים קום, אך באותו בוקר חש שהכרתו מעורפלת למחצה. למעשה הוא עצמו אינו יודע כיצד התגלגל לכאן – לבדו מול ים הערפל. הוא אינו זוכר איך קם, התלבש והאם כבר אכל. הוא מביט בפליאה בנעליו הכבדות המציצות מתחת לגלימתו ובשולי מעיל הצמר שלו הדהוי במקצת והמרופט, ובכפפות שהוא אוחז בידו. הוא מכניס את ידו השמאלית לכפפה, תוכה חמים ונדמה שהיא מותאמת בשלמות לידו, כאילו שתיהן, הכפפה והיד, מכירות זו את זו כבר שנים. הוא נאנח בהקלה. הוא נוגע בתיק התלוי על כתפו, ממשש מוכנית את קצותיו המלבניים, הקשים, כמו צלקות מתחת לעור. לאט־לאט הוא נזכר בתוכנו – חפץ כבד, מוכר, נעים. משהו טוב, משהו שהביאוֹ לכאן, מילים, סימנים – ולכל אלה יש זיקה עמוקה לחייו. כן, הוא כבר יודע מה יש בתיק. הידיעה הזאת מתחילה לנסוך חום בגופו; בעטיה נעשה הערפל כמו שקוף יותר. מאחוריו המִפתָח הכהה של הדלת, כנפה האחת סגורה. אין זאת כי הגיעו ימי הקרה, ואולי בא כבר כפור של בוקר והקפיא את השזיפים בבוסתן. מעל הדלת כתובת לא ברורה – הוא רואה אותה בלי להסתכל; הוא יודע היטב מה כתוב שם, שהרי הוא עצמו הזמין אותה; שבוע שלם עמלו שני בעלי מלאכה מפודהייצה וגילפו אותיות מעץ, כי הוא ביקש אותיות מעוטרות:
 
היום עבר, איננו כבר
לא תשיגנו גם אם תדהר
 
במילה 'תדהר' האות ר’ כתובה כמו תמונת הראי שלה, והדבר מרגיז אותו, ולא בפעם הראשונה.