מסעותיי בעקבות היוגה

אורית סן-גופטה

תיאור

מסעותיי בעקבות היוגה, ספרה החדש של היוגיסטית והמורה המוערכת אורית סן-גופטה, הוא תיאור אינטימי של מסע מצעירות לבגרות, ולא פחות מכך זהו ספר מסע רוחני, בו שזורות תובנות עמוקות ושיעורים לחיים. זהו גם מסמך היסטורי על הודו שלפני מפץ היוגה הגדול, המתאר מפגשים עם מורים כפטהבי ג'וייס כאשר בסטודיו שלו היה מקום לשמונה מתרגלים בלבד, עם ב.ק.ס. איינגר ועם מורים גדולים אחרים.

 

בשנת 1979, בתחילת שנות העשרים לחייה, הגיעה אורית סן-גופטה להודו לראשונה, חדורת תשוקה ללמוד יוגה. בספר היא מתארת את קורות אותו מסע, כמו גם את מסעותיה הבאים לתת-היבשת. תקופה ממושכת היא שהתה באשרם של שרי אורובינדו, שם תרגלה מדיטציה ולמדה טקסטים. מאוחר יותר התוודעה לחוכמת הגוף בהדרכתם של שניים מהמורים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על היוגה העכשווית, ב.ק.ס. איינגר ופטבהי ג'ויס.

 

הפער שנגלה בפניה בין תפיסת העולם היוגית כפי שבאה לידי ביטוי בכתבים לבין התרגולים הגופניים שלמדה שלח אותה למסע נדודים מרתק בעקבות מורי ומורות הדרך הבולטים של אותה תקופה. אלה האירו לה את היוגה כדרך שלמה, המורכבת מתפיסת עולם, אורח חיים ואימון.

 

עוד מספרי סן-גופטה במגדלור

 

מתוך הספר

העבודה בחדר האוכל (באשראם של שרי אורבינדו) הייתה 'המאזנת הגדולה'; לשטוף כלים, עוד קערה ועוד קערה. לכל אחד מארבע מאות הסועדים היה מגש אישי עגול ועליו לרוב שלוש קערות, כוס וכפית, כולם עשויים נירוסטה. כלי אוכל שהיה צורך לשטוף מהם את 2,400בחשבון פשוט, היו כ־ שאריות האוכל, לסבן, לשטוף שוב ולייבש. והיו גם סירים וכפות הגשה. עבודה זו העסיקה בכל ארוחה צוות של שמונה שוטפי כלים ועוד כשמונה מייבשים.

צוות שטיפת הכלים לא היה דומה לקבוצה אקראית של שוטפי כלים במסעדה. זו הייתה קבוצה של נזירים ונזירות שהיו מסורים ל'ֵאם' ולאורובינדו, קראו את כתביהם והקדישו עצמם לעבודה שכונתה בפי תושבי האשרם 'עבודת הֵאם'. לא היו שיחות פילוסופיות עמוקות מעל לכיורים הגדולים העמוסים בכלים, וחברי הצוות לא הפגינו בגלוי את דבקותם בגינונים רוחניים כלשהם. אך מכיוון שכולנו חיינו חיי נזירות ולא היו לנו ילדים משלנו, משהו ילדי השתמר בנו והיינו מתיזים מים זה על זה וצוחקים הרבה.

כל יום אני קוראת בכתבי אורובינדו. אני מבינה בשכלי את הסבריו 'בסינתזה של היוגה', בדבר הצורך להתרחק ולא להזדהות עם דברים שקורים לנו או עם סערות הנפש שבתוכנו, אך כשאני מנסה לתרגל זאת איני מצליחה כלל. כאשר מחשבות מטלטלות עולות במדיטציה, אני מרגישה כמו בגד במכונת כביסה. קל להתאמן, אני אומרת לעצמי, זה משהו שאפשר להקדיש לו זמן ולעשות אותו; לשבת, לנשום, לעשות אסנות, אפילו לקרוא את ספרי החכמים. אך לסגל גישה של שוויון נפש ולהתמיד בה - איך עושים את זה?