למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית מציע ניתוח פילוסופי של תופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות.
אמנים ואמניות לא מעטים פוצעים ומענים את עצמם בשלל דרכים, לעיני קהל נחרד ונגעל או מול מצלמה. ספר זה מציע הסבר לשאלה למה הם עושים את זה לעצמם? ד"ר חנה פרוינד-שרתוק דנה במעמדן הייצוגי והמוסרי של הפגיעות הקיצוניות בגוף, ומראה כיצד מעשה אמנות הופך למעשה של מחאה והתנגדות במציאות חברתית מקוממת. מיצגי הגוף הרדיקליים, החורגים שוב ושוב ממה שמוסכם ונחשב לסביר, מזמנים את הצופים בהם להיות עדים להתעמרות ולהרס המחקים את המתרחש במציאות - בהקשר ייצוגי של מעשה אמנות מובהק, שבו הצופים-העדים נקראים לחשוב מחדש באופן ביקורתי על מושגי הצדק והמוסר הנחשבים למקובלים. הפרק האחרון של הספר מוקדש לאופני ההופעה המיוחדים של אמנות הגוף הרדיקלית בישראל, וכולל ראיונות עם אמנים ואמניות העוסקים בה.קירה אוריילי (O'Reilly) היא אמנית עכשווית מאירלנד שחיה באנגליה. במיצגיה השונים היא חתכה ופצעה את גופה באזמל מנתחים, מיקמה על החתכים הפתוחים כוסות רוח שינקו מהם דם, ציירה בדמה, הטיחה את גופה כנגד הקיר והרצפה והקיזה את דמה באמצעות עלוקות שהוצמדו לעורה. גופה, שאותו היא חושפת בכל פעולותיה, מכוסה עשרות צלקות קטנות ומדודות, עקבות ההתרחשויות במיצגים. אוריילי מקיימת גם מיצגים שנועדו לצופה בודד, כגון העבודות Untitled Action for Bomb Shelter (2003) ו-View (2005). בפגישה בארבע עיניים בין אוריילי למשתתף/ת, היא הציעה שיפצעו את בשרה באזמל מנתחים. חלק מן המשתתפים נענו לבקשתה, חלקם הדביקו פלסטרים על פצעיה או ליטפו אותם.
