"פגשתי את רֶדָה בערב חג המולד. חזרתי הביתה אחרי ארוחת ערב עם חברים בארבע לפנות בוקר בערך. הוא ניגש אליי ברחוב ולבסוף הזמנתי אותו לעלות אלי. בילינו את שארית הלילה יחד, דיברנו, צחקנו. לקראת שש הוא שלף אקדח ואמר שהוא עומד להרוג אותי. הוא השפיל אותי, חנק אותי, אנס אותי".
חודשים אחדים אחרי התקיפה הזאת מספר עליה אדואר לואי לאחותו לפרטי פרטים, ושומע אותה מספרת אותו בשפתה שלה לבעלה. שתי הגרסאות של תיאור התקיפה והניסיון של שני המסַפּרים להתמודד עם האירוע ועם הטראומה שבאה בעקבותיו משתלבים אלה באלה ומרכיבים יחד יצירה ספרותית מרתקת.
היסטוריה של אלימות הוא ספרו השני של אדואר לואי, יליד 1992, וכמו ספרו הראשון, הסוף של אדי, גם הוא רומן אוטוביוגרפי שזכה להצלחה רבה בצרפת ובעולם כולו.
וכך, שעות אחדות לאחר מה שבעותק התלונה שאני שומר במגירה, מקופל לארבעה, מכונה ניסיון לרצח, יצאתי מדירתי וירדתי במדרגות. חציתי את הרחוב בגשם כדי שאוכל לכבס את המצעים בתשעים מעלות במכבסה הקרובה, פחות מחמישים מטר מדלת הכניסה לבניין שלי, גבי שפוף ושק הכביסה דחוס וכבד כל כך, שרגליי כשלו תחת משקלו. היום עדיין לא האיר לגמרי. הרחוב היה שומם. הייתי לבד וכפות רגליי נתקלו זו בזו, ואף שנותרה לי כברת דרך קצרה, הבהילות דחקה בי לספור: רק עוד חמישים צעדים, קדימה, רק עוד עשרים צעדים ואתה שם. הגברתי את הקצב. בלהיטותי אל העתיד, שבמידה כלשהי ישַלֵח, יקצוב, יצמצם את הסצנה הזאת לכדי עבר, מצאתי את עצמי חושב בעוד שבוע תגיד: כבר עבר שבוע מאז שזה קרה, קדימה, ובעוד שנה תגיד: כבר עברה שנה מאז שזה קרה. הגשם הקפוא לא הוטח בשצף אלא ירד בזרזיף דק, קלוש וטורדני, שחלחל אל נעלי הבד שלי, והמים נספגו ברפידות ובגרביים. היה לי קר, וחשבתי: הוא עלול לחזור, הוא יחזור, עכשיו נגזר עליי לנוע ולנוד, הוא גזר עליך לנוע ולנוד.
