יצירת מופת קטנה, מלאת אור ואוויר, שופעת חיים ושמש, בהוצאת תשע נשמות.
אב מבקש מבנו לרדת מההרים שאליהם עקר לפני שנים, ולבלות עמו את הקיץ, אולי בפעם האחרונה, באי האדריאטי הקטן שנולד בו. מהמפגש העדין בין המבוגר לצעיר משתקף בזעיר אנפין גלגל החיים כולו, במעין בליל של נוסטלגיה, עתיד והווה, הכחשה, קבלה, השלמה, כאב ובעיקר אהבה.
האי של ג׳אני סטופריץ׳ - שפורסם לראשונה ב-1942 והיה במשך שנים קריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה - הוא מטאפורה משולשת: שיבת האדם לשורשיו הפראיים, שיבתו אל האדמה שממנה הגיח, והיותם של בני האנוש, בסופו של דבר, איים. תחת שמש גדולה, באי שכולו חיים ואור, ובעדינות אין קץ, הסופר האיטלקי מלמד אותנו עד מה חמקמקים ויקרים - אבל אפשריים - הם הרגעים הנדירים שבהם שתי נפשות חופפות זו לזו ואי נושק לאי.
סירת המנוע הלבנה והקטנה יצאה מהנמל. קרני השמש הראשונות צבעו בגוון ורוד קסום את האמפיתיאטרון של העיר, החרב והמתפורר. האוויר כבר רטט מהחום. מחוץ לנמל היתה הנשימה קלה יותר. תכול הים הפתוח, שהאור המוזהב ריצד עליו, קידם בשמחה את פני החרטום הנועז בתמימותו. כל הנוסעים עמדו על הסיפון כדי ליהנות מהמחזה.
הנאת השיט הקדמונית קמה לתחייה בנפשו של הבן. הוא עזב את ההרים שלו למגינת לבו. אבל האב כתב לו וביקש ממנו להקריב מעט למענו, ייתכן שתהיה זו הפעם האחרונה. נימת המכתב החריגה, המילים החמורות והכאובות, הפתיעו אותו והסעירו את רוחו. באותו יום חזר מעט מאוחר, בשולחנות האחרים כבר אכלו, מבעד לריבועי הזכוכית של החלונות התנשא הקרוֹדָה רוֹסָה באוויר הצלול, המלצרית רעננה את הפרחים על שולחנו: זר גדול של פרחי ארניקה צהובים. גופו עדיין להט מהירידה, חזהו התרונן, בעיניו היו נופי הרכסים הסלעיים והקרחונים, ובידו פרחי אֵדֶלוַוייס לבנים, מועטים אך מרהיבים.